במקום הקדמה: "אבל נוח", מזדעקים בי קולות פנימיים עזים, סוערים לפחות כמו המבול, ואני מהסה אותם. "אבל נוח, אבל נוח". ידוע להם שהיום, ביום שבו מתי כספי נקבר, אני כותבת משהו קצר על כמה משיריו שנשזרו בחיי. וברור להם שאני אכזרית כי בחרתי רק שלושה. והם יודעים ש"נוח" לא יהיה הפעם – ומבחינתם זוהי בגידה במורשת הנפש שלי, לא פחות. "אבל זה השיר שלו שאת הכי אוהבת". די. שקט. לא בטוח. אל תפדחו אותי. כולם כותבים על שירים מכובדים שלו. […]