"אשכולית תלויה עדיין, בין החורף והקיץ, ואני כמותה", כתב יורם טהרלב בשירו "בפרדס ליד השוקת". מבין הנושאים הרבים של פזמוניו (אהבות; טבע ונופים; ציונות ויהדות; ילדות, נעורים, בגרות וזִקנה – ובקיצור: הצטברות השנים עלינו) בחרתי לכתוב, בשבוע שבו נפרדה נשמתו מגופו, על המתח המפרה שבין הבית ובין הדרך אליו.

המצב הזה, של בין לבין, כמו האשכולית שתלויה ומתנדנדת בין העונות, הוא אחד מאבות המזון היצירתיים. הוא לא עִרער את טהרלב אלא הִרהר אותו. הדרך אל הבית יכולה להיות מצב זמני, אבל גם מצב תודעתי עקרוני מתמשך וקבוע כמו בשיר "מים מתוך הבאר": "עודני משוטט בעולם הרחב,

נצרב בקרה ובחום, לא בניתי ביתי, וגם לא אטע לי עץ, רק זאת אבקש עוד לטעום: מים מתוך הבאר, לחם מן התנור, חופן של מלח ופלח מפרי העץ האסור" – עץ הדעת כמובן, והאכילה ממנו מבשרת שלפעמים הדרך עצמה היא החיים. והיא תמיד מתחדשת. אין אחורה פנה. "אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה", קבע טהרלב בשיר על הדרך שאינה פרטית אלא ציונית. ובשיר "הרצל", שבו הבית הנכסף הוא הבית הלאומי, טהרלב מספר על המחיר האישי ששילם הבית הפרטי של הרצל: "בבית הוא הניח אישה וילדים, שחשו על גבם את צרת היהודים". השיא (המפוכח והמכאיב) של דרך הנדודים היהודית, שמתמצה בקריאה התנ"כית העתיקה "לך לך", הוא בשיר הדי-נשכח "להיות יהודי" (לחן: משה וילנסקי, שירה: להקת גייסות השריון, 1973, מאותו אלבום שבו מופיע השיר "הרצל"): "ולשמוע מגבוה את הקול ההולך:  לֶךְ-לְךָ, לֶךְ! לֶךְ-לְךָ, לֶךְ! אתה האחר, אתה היחידי, לך לך! לך לך! – פירושו להיות יהודי".

וכאשר מגיעים סוף-סוף לארץ, גם אז מצווים להתהלך, הפעם בה, במחול המסע והמשא התמידי שטהרלב היטיב לשורר: "קום והתהלך בארץ, בתרמיל ובמקל, וודאי תפגוש בדרך, שוב את ארץ ישראל". הפעם, הכוונה היא להכיר את ארץ ישראל, לדעת אותה. כן, במובן התנ"כי, האירוטי. הרי טהרלב אומר זאת במפורש: "יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה".

בשיר "אתה לי ארץ" זה בדיוק להיפך. הגוף האנושי מדומה לארץ, ומעשה האהבה הוא ההליכה בשביליה: "אני פוסעת חרש בשביליך, אני נוגעת בעשבי הזמן, אני לומדת את כל משעוליך, חונה ליד כל מעיין".

המעיין נמצא רבות בשירי הנדודים של טהרלב. ב"חלקת אלוהים" הוא נכסף להיות כמותו: "לו ידעתי ככה לחיות, לנבוע ולעד לא לחדול". הערגה העזה הזו, מקורה בתודעת הזמן האוזל: "הימים שעוד נותרו לאהבה, חומקים מבין האצבעות".

אבל בראשית הדרך, היו עדיין מרחבים של זמן, וכהרגלו הפואטי, טהרלב מיקם אותם בדרך. השיר "זר של נרקיסים" פותח בכך: "עצי הצפצפות שרים לך שיר על דרך". בנעורים, עם שלהבתם ("שובלך אשר הצית את הדשאים") ופגיעותם ("ואת כאיילה אובדת במשעול") יש פריחה במובן המלבלב – "וזר של נרקיסים הן שש-עשרה שנותייך", והחומק ובורח – "החסידות פורחות מתוך בריכות המים".

אולי אלו אותן חסידות אשר מככבות בשיר היפהפה והפחות מוכר "סתיו לבן": "ושוב ירדה עלינו שיירת חסידות, בדרך מן השלג אל השמש". כן, שוב האזור המסתורי והיצירתי שממוקם בין לבין, וטהרלב ממשיך להצביע עליו בהמשך השיר, והפעם כטריטוריה של זמן כואב: "ראשי החצבים שוב עולים מן המחנק שבין ראש השנה לבין החורף". אבל המחנק יתחלף להתחדשות, עדיין בגִזרת הביניים: "נשוב ונעבור בין חמה לבין ענן, על דרך העפר המתחדשת", שבסופה ינצצו מי החיים מהממטרות ומהגשם: "בין ברק הממטרות לבין הגשם". בין, לבין.

בגשם הגדול מכול, הלוא הוא המבול, בתיבת נוח – הִדהדה בתוך התיבה, הכמיהה לבית אמיתי, יציב. בשיר "נוח", שכמו בשאר שירי השטות המצחיקים של טהרלב, טמונה בו אמת עמוקה, מפצירים תושבי התיבה מנוח (כאילו שזה תלוי בו): "תן לנו לצאת ולחזור לבית".

בשיר "הביתה לחזור" מייחלים לשוב "הביתה אל השקט, הביתה אל האור, אל אמא השותקת". למה אמא שותקת? זוהי תעלומה שככל הנראה כבר לא תתברר, אבל שתיקתה זמנית, כי אמא כבר משמיעה קול, בשיר "הדרך אל הכפר": "ואמי עוד קוראת לי בקולה". והבת, גיבורת השיר, "קמה מעפר" ו"שבה אל הכפר, כמו ילדה שחוזרת אל ביתה". החריזה של עפר וכפר אינה מקרית. העפר, האדמה שמתקשרת אל צמיחה ואל קמילה ("מעפר באת ואל עפר תשוב"), הוא השורש והבסיס בבית, בכפר. ורבקה זהר, שהשיר נכתב עבורה (בלחן של נורית הירש) אכן קמה מעפר, מאזור הדמדומים שבין חיים לבין מוות, וחזרה הביתה.

והנה האפשרות הקוסמת מכול שטהרלב מאפשר: לא בין לבין, לא או – או, אלא גם וגם. בבית האחרון של השיר "המלח שלי הוא המלאך שלי", שלכל אורכו נלחמות זו בזו הארעיות שבים מול הקביעות שעל האדמה, מזדהרת בסוף ההרמוניה של שילוב הניגודים: "ויום אחד יבוא, אפליג איתו הימה, ועל ספינתי נקימה שמה, את ביתי ואת ביתו. וכך לא אצטרך לשאול אותו יותר, על מי הוא יוותר".

אז כמו נוח שלך, גם לך נזכור, יורם טהרלב, איך פתחת את הצוהר על מנת שנבחין בגוונים הרבים שבין הבית לבין הדרך ונגלה את הפלאים שבתוך הניגודים. איך סיפרת בשיר "בלילה"? "ראיתי את האור בתוך הלילה". אז תודה לך על כך שראית אותו, ועוד יותר תודה, שהראית לנו.