עוד שבוע בת 11. מדמיינת דרקונים, ולפעמים היא בעצמה דרקון, רושפת אש. זאת הייתה הופעת הרוק הראשונה שלה.

שלה לגמרי. היא גילתה בעצמה את הלהקה, ורק אחר כך גילתה אותה לי. היא חוותה אותם בעצמה, ורק אז – נידבה לי פירורים מתוקים מעוגת הסקרנות הפריכה, עם הטעם החדש שמתהווה, והוא כולו שלה. אני הלכתי בעקבות הפירורים, מחייכת, משתאה מהישות העצמאית, שכבר מתחוללים בה היבהובי ההתנתקות העדינים, הרגעיים. הם בטח יתארכו יותר ויותר, אבל כעת היא עוד כאן, ואני מנשקת כל רגע קרוב. מביטה בה ומשתאה.

אימג'ן דרגונס בהובלת הסולן דן ריינולדס הם להקה שוחרת טוב. מצד אחד משוררים על בדידות, תחושות של אני נגד העולם וייסורי הנפש, ובו זמנית מעניקים כוחות להתגבר על כל אלה, להתעצם ולהתעשר מהם אנושית וערכית. מסרים פשטניים-שטחיים מעט, אבל מושלמים להצטיידות בכניסה לשער גיל ההתבגרות.

הבטתי בה – חווה לראשונה את ההשתאות לנוכח המפגש הכי ישיר, חד, פועם, עמוק, כביר עם המוזיקה החיה. את ריח הזיעה, הרוק והרוך. את הפעימות החזקות שמהוות את המעבר בין להיות הכי אינדיבידואל ובו זמנית חלק מההמון, קהל ולהקה מאוחדים בברית של צלילים חזקים, ייצריים, שנכנסים אל הקרביים ובו זמנית פורצים החוצה אל גבהים רוחניים. כן. היו גם התעלות וקדושה, ורגעים אינטימיים שבין אדם לחוויות הכמוסות שלו עם עצמו, דרך המוזיקה. הו, מוזיקה. ולכן – גם לא הורשתי לצלם אותה בהתגלמות עליצותה. כי זה אישי.

היה ירח כמעט מלא, וטעם סיום יפהפה של חופש גדול, שהשנה התחולל בו משהו שטרם התברר לאשורו, ואולי בנפש הצעירה נרקמת ממנו עכשיו מיתולוגיה. החופש הגדול הסתיים, אבל גם רק התחיל. חופש הטעם האישי העצמאי, חופש היצירה כמפעל להבעה יצירתית וחופש לחוות את זה במלוא העוצמה.

חיוכים אסירי תודה התמזגו בין יוצר לקהל שלו, והגלגל הענק מהלונה-פארק זהר בצבעוניות טווסית שהתמזגה על פניו הקורנות של ריינולדס והקהל השתקף מהם, מחזיר אור.