לפני עשר שנים שרון מולדאבי ניגן על הפסנתר בביתו, ופתאום התברר לו עניין מהותי. "עד אז הייתי עסוק בשאלה מי אני", הוא נזכר, "ואז הבנתי שבעצם אני צריך להגיד את זה הפוך – אני מי. כי יש צליל בשם מי, ואני רוצה להיות צליל. לצורך העניין יכולתי להיות כל צליל אחר, אבל אם נניח הייתי הצליל מי, אז במקום לשאול מי אני כל הזמן, הייתי יכול להגיד 'אני מי' – לעצמי וגם לאנשים אחרים".

ככה בעצם הוא חוֹוה מוזיקה – "מתוך התחושה של לחיות בתוך צלילים ולהתמזג איתם. ברור שאפשר לנסות להבין מה שאני שומע וכל זה, אבל ההקשבה הכי עמוקה היא מהמקום של להיות בתוך הצלילים עצמם. כמעט להעלם ולהיות צליל, או כלי נגינה, ושכולם ינגנו עלי. אני חי מוזיקה מתוך הרצון שלי להיבלע ובסופו של דבר להיות תדר, צליל. לשייט ככה".

בימים אלה מולדאבי משייט בטריטוריה הסמיכה של אלבום חדש בשלביו הסופיים. מתכונן למפגש המחודש עם הקהל, שבמשך השנים הכיר אותו במצבי צבירה משתנים: בלהקת "גן חיות" המצליחה בשנות התשעים, שבה תפקד כסולן כריזמתי כלפי חוץ ואדם חלש מבפנים – כפי שהוא מגדיר את עצמו בהמשך הראיון. אחר כך יצאו אלבומי הסולו שלו. בראשון, הוא הצליח לרגש המונים בשיר "כנפיים" ("לנעמי יש"…). אחר כך בא האלבום "האור בפנים" בהפקת חמי רודנר, ובאוקטובר הקרוב אמור לצאת השיר הראשון מאלבומו הנוכחי, שהופק באולפן הבאר-שבעי של דויד פרץ ונדב אזולאי. "כתבתי המון שירים לאלבום הנוכחי", הוא מספר, "אבל לקח לי כמה שנים עד שהבנתי מי הדמויות שצריכות לאכלס אותו, באיזה שפה הן מדברות, מה העולם שם".
במקביל יש לו קריירה עיתונאית מוערכת – כתבות וביקורות מוזיקה – בעיתון חדשות המנוח, בידיעות אחרונות וכיום בעיתון גלובס. וברקורד הרדיופוני שלו גם עריכה מוזיקלית משפיעה של תוכנית הרדיו "הפסקת עשר" בגלי צה"ל, בהגשתה של מיכל ניב ז"ל בשנות השמונים.

 "אנחנו מחפשים במוזיקה סימן לחיים"

בביתו הנעים בתל אביב, מנווט בשלווה בין כל הספרים, הדיסקים, הפסנתר, הדגים והחתולה, מולדאבי מדבר על התמורות שחלו במוזיקה המודרנית. "אנחנו בתקופת מעבר מהתפקוד של הדבר הזה – שנקרא תעשיית המוזיקה או תרבות הפופ במחצית השנייה של המאה העשרים – למשהו חדש. ולא רק מבחינה טכנולוגית ומסחרית", הוא מסביר. "הולך לקרות כנראה שינוי של התפקיד והמעמד של האומן בחברה. השוק היום הוא הרבה יותר מבוזר, מפולח וממוקד מאיך שהיה אי פעם בהיסטוריה, ולכן כבר לא קמים כמעט אומנים חדשים מאחדים. בעיניי היחידה שיכולה לאחד היא אומנית בשם איימי ויינהאוס, שאני מת עליה גם בגלל שהיא עוקפת את הבולשיט של קטגוריות ופילוחים ל'מוזיקה לאנשים מגיל כזה וכזה', 'מוזיקה לאנשים שמתלבשים ככה וככה' ו'מוזיקה לאנשים שמגדירים את עצמם ככה'. היא יכולה לדבר אל כולם – לכל הגילאים ומכל הטעמים וההעדפות, וזה דבר שכמעט ולא קורה".

מה מיוחד בה?           

"מעבר לעובדה שהיא שרה נהדר עם מילים נפלאות, לחנים מצוינים והפקה טובה – היא באה ממקום עמוק וטהור וכותבת באופן אמיתי. מזכירה לאנשים איך מוזיקה יכולה להיות כשאין בה בולשיט. אנשים הרי צורכים מוזיקה מהרבה סיבות, אבל לדעתי הדבר הכי גדול שאנחנו מחפשים במוזיקה הוא סימן לחיים. אנחנו צריכים רטט – באוויר, באיזה גל בים או בלב, בבטן, במוח, ברגליים, בתחת או באברי המין – סימן לנוכחות קיום של אדם בעולם הזה. וזה לא משנה אם מדובר בשיר כמו 'לה פריק' של 'שיק', ב'דנסינג קווין' של 'אבבא' או בשיר של לו ריד, של קורט קוביין או של 'פאבליק אנמי'… לא משנה אם זה שמח או עצוב, אם זאת מחאה או קריאה לאחדות, אם זה ממורמר או נדיב – כל הקשת, אבל ש'זה' יהיה שם. ואיימי וויינהאוס לגמרי שמה. והיא עושה פופ. ורוב האנשים שעושים פופ מנסים למכור משהו, וגם רוב האנשים שעושים מוזיקה שהיא כאילו לא פופ – רוצים להיות מסחריים בדרכם. אלטרנטיבה היא בסך הכל עוד הגדרה שיווקית. ואיימי ויינהאוס לא מתעסקת בזה".

אתה אומר בעצם שכל העניין זה שיוצר יהיה – הוא.

"נכון, בנוסף לכישרון, מזל, אינטליגנציה רגשית ולהיות מפותח. נורא חשוב להיות אתה, כי החברה מהנדסת אותנו לא להיות אנחנו. לכן זה כל כך יקר ערך, כשקם אדם שהנשמה שלו פועמת במה שהוא עושה. כי אם היינו גדלים בחברה שמעודדת צמיחה אישית והתבוננות פנימה  – אז כולם היו עושים מוזיקה כזאת, ואולי זה היה פחות נדיר. אולי היינו מחפשים אז באומנות דווקא סדר ומשמעת. אבל היום, דווקא להקות של אמ טי וי 2, שמציגות את עצמן כמשהו נורא פרוע או אומני היפ הופ שלכאורה נורא פרועים או זמרי פופ שכאילו נורא סקסיים ומרדניים – הם כולם מתוכננים, ממושטרים ומוקפדים".

"אני אשבור קירות לבד"

 
מולדאבי משקיף בשוויון נפש על האופן המצליח שבו משווקים בישראל בידור במסווה מוזיקה.  "זה סוג של שעשועון, ואני לא צרכן של שעשועונים", הוא אומר על "כוכב נולד". "התוכנית לא מקוממת אותי כי היא לא מפעילה אצלי כלום. זה שואוביזנס, ותמיד בשואוביזנס יש אלמנטים קירקסיים ותחרותיים. אני לא מבין אנשים שכוכב נולד מעצבן אותם, כי מה אתם רוצים? אני למשל אוהב חומוס ולא אוכל סושי, ויש לי חברים שאוהבים סושי. אז אני לא מתעצבן כשהסושי יותר טוב או פחות טוב. ואני לא חושב שתעשיית הסושי ותעשיית החומוס מתחרות אחת בשנייה. ובאותה מידה אני לא מרגיש שכוכב נולד מעליבה אותי, מחבלת בי או גוזלת ממני משהו"…

היא כן.

"איך"?

בזה שהיא משתלטת על התרבות. אנשים שרגילים לצרוך את המוזיקה שלהם דרך הרדיו והטלוויזיה לא יודעים שקיימת מוזיקה אחרת, למשל המוזיקה שלך. ייתכן שהיו אוהבים אותה, אבל הם בכלל לא מודעים לקיומה.

"הכוכב הכי גדול שיצא מכוכב נולד זאת נינט, והיא הוציאה תקליט שמכר עשרים אלף עותקים? בואי נגיד שארבעים אלף. כמה 'אלג'יר' מכרו? קרוב לעשרים אלף לדעתי. ושני התקליטים האלה יצאו יחסית בסמוך. בואי נגיד ש'אלג'יר' הצליחו למכור חצי מנינט. סבבה. אז מצד אחד נינט היא אדם שנורא חשוב בחיים של הרבה אנשים במדינה הזאת, ונגיד שארבעים אלף איש טרחו לקנות את התקליט שלה. ו'אלג'יר' כאומנים תופסים נפח פחות מרכזי בשדה התקשורתי או החברתי המרכזי של המדינה הזאת, ובכל זאת הצליחו למכור לא הרבה פחות ממנה… אז נשאלת השאלה אם 'הכצעקתה'"?!

אבל כמה אלג'יר יש?             

"כן, אבל זה אומר שיש תקווה, וחוץ מזה, יש אנשים שמושמעים המון בפלייליסט, ואני לא רואה שהם מביאים קהל להופעות או מוכרים תקליטים. ויש אומנים שמצליחים לקיים קהילה של אנשים שתומכים בהם ושמצליחים ליצור גם אם הם לא בפלייליסט".

בכלל, מולדאבי לא מבין את סלידתם של מוזיקאים מהתופעות האלה. "אם אתה מוזיקאי וחושב שיש לך מה לתת לאנשים, אבל סתום לך הצינור שדרכו תגיע אליהם – אז האחריות שלך היא למצוא את הצינור שבו תיכנס", הוא אומר. "לא נתנו לך את המפתחות לדלת? סליחה! אתה זה שמתנגד לדלת הזאת וטוען שזאת לא הדרך שלך, אז על מה אנשים בוכים?! הם רוצים לעשות מוזיקה אחרת ממה שמשמיעים היום, ומצד שני מתבכיינים על זה שבמקומות האלה לא מקבלים אותם?! כאילו, תחליט! נניח שהייתי מתחתן עם מישהי בגלל שהיא עשירה, זה היה מגוחך מצידי להתלונן למה אין לנו שיחות נפש, למה היא לא מספיק יפה ולמה אנחנו רבים. אם הייתי מתחתן מתוך אהבה עמוקה עם מישהי שהיתה תפרנית, אז זה גם כן היה טיפשי מצידי לבוא בטענות אליה. למה אני צריך לבוא בטענות לכוכב נולד ולגלגל"צ?! אני לא בורג במפעל שלהם. מצד שני, זה לא רק שאדפוק על כל דלת בשביל שתשמיע את השירים שלי, אלא אני גם אייצר בעצמי דלתות. אשבור קירות לבד, ואפתח דלתות איפה שאצטרך".

בעניין פתיחת הדלתות, יש לו תובנה נוספת: "נניח שייצא מישהו מכוכב נולד, שישמיעו אותו הרבה בפלייליסט, ואז יאשימו אותו בשיח התקשורתי שהוא משרת את אדוני הממון ושהוא מתפשר ושהוא בסך הכל מפלסטיק והוא פוסטר ובובה. אבל אולי זה ילד שבמשפחה שלו תמיד ירדו עליו וצחקו עליו בבית ספר? אולי תמיד הוא רצה לשיר, לשחק, לרקוד או להיות ספורטאי, וזלזלו בו? ועכשיו הוא על הבמה של כוכב נולד, ופתאום אוהבים אותו, מפרגנים לו ומוחאים לו כפיים. והוא רעב לזה. והצורך שלו באהבה ובהכרה הזאת, קודם לצורך לדעת לבטא את עצמו באופן מדויק. 'מבקרי התרבות' שוללים אותו, אבל הוא עשה צעד אמיץ – נלחם בדמונים ולא הקשיב לאלה שאמרו לו אין לך סיכוי. המעשה שלו אמיץ בעיניי וראוי להערכה ולחיבוק. לעומת מישהו שגדל בבית נורא ליברלי, תומך ומפרגן, והוא מקים לעצמו להקת היפ הופ או להקת הארד קור מטאל ומבסוט שהוא שם זין על כולם והוא אלטרנטיבי ומאגניב ומרדן. אבל בעצם זה בא לו טבעי והוא שילם פחות מחיר על לעשות את זה. הוא גדל במקום שנתן לו מראש אור ירוק ללכת לחגוג את עצמו בעולם. אז מי אנחנו שנשפוט".

"להניח את המילים במקום"

כמבקר מוזיקה, מולדאבי דווקא נדרש לשפוט, או לפחות להתבונן במבט בוחן בקולות שבוקעים מהאלבומים שתחת אוזניו.

כשאתה כותב ביקורות, מה בעצם אתה בודק?

"אני שואל את עצמי מאיפה בא הבנאדם, לאן הוא רוצה ללכת ומה קורה במסע שלו".

מה זה שיר טוב?

"שיר טוב הוא כמו בנאדם טוב, וזה משהו שמביס הגדרה. בדרך כלל קורה בו זיווג בין מילים לבין מנגינה לבין ביצוע, ויש ערך מוסף שנוצר בשידוך שלהם. לשיר טוב יש חיים בעולם, והוא יכול ללבוש בגדים מסוימים, להסיר אותם וללבוש בגדים אחרים, ולפעמים להיות עירום. הוא יכול להתנהג בכל מיני סביבות בכל מיני צורות ובכל מיני דרכים. אם הייתי יודע להגדיר יותר טוב, אז אולי גם הייתי יכול לכתוב שירים יותר טובים. שיר טוב הוא כמו נשמה ויש בו משהו חד פעמי".

וזמר טוב?          

"בוב דילן, בשיר 'A Hard Rain's A-Gonna Fall' אומר: 'I'll know my song well before I start singin'. וזה אחד מהמשפטים שחקוקים לי על הלב. 'אני אכיר טוב את השיר שלי לפני שאשיר אותו' אומר לי שצריכה להיות משמעות למה שאני עושה. ולכן, אם יש לך אומנות גדולה לתת למין האנושי, גם אם אתה בסך הכל ילד בן 17 שרוצה להיות כוכב, ורוצה תשומת לב ואהבה, ופחות אכפת לך מה אתה שר – אם זה מה שמעניין אותך, אז אני רוצה שתעמוד מאחורי המיקרופון ושישמעו את התשוקה העצומה שלך להכרה ולתשומת לב. גם אם זה מילים מטומטמות ולחן טיפשי. ואם את החתיכה הזאת מהלב שלך תצליח לשים מאחורי המיקרופון, אז אנשים לא יהיו אדישים לזה. אבל תהיה מחויב לזה. אל תוותר לעצמך עד שתשמיע מתוכך את הקול הזה. ואם אתה רוצה לעשות מוזיקה שהיא גוד טיים ופאן ולהרקיד אנשים ולגרום להם להרגיש נפלא עם עצמם – אז תעמוד מאחורי המיקרופון ותן לי לשמוע את הנקודה שבה זה קורה אצלך בפנים, ותבדר אותי! ואם אתה רוצה למרר את מצוקות הקיום שלך – אותו דבר.
מצד שני, להיות זמר טוב זה גם לדעת כשיש לך חומר מאוד חזק ומילים חזקות, ואתה צריך רק להניח אותן שם, בלי להתאמץ ולהשתדל. ל'מוניקה סקס' יש שיר מעולה בשם 'כל החבר'ה'. ואם אני זוכר נכון, אז יהלי סובול לא צועק שם, אלא נורא יבש ומדווח את המילים. וזאת דוגמא לשיר טוב, כי זה כאילו לשיר קוּל וכאילו הזמר מוותר על האקרובטיקה הווירטואוזית שלו ועל ההתייסרות והמחאה – אבל הן מיותרות. למילים יש כזה מטען עוצמתי שאתה לא צריך גם להדליק את הפתיל של הדינמיט וגם לקחת אותו ביד למקום שבו הוא אמור להתפוצץ, כי אז תתפוצץ ביחד איתו ולא עשית כלום. גם לו ריד, למשל, בהמון שירים שלו הוא לא עושה הרבה מעבר ללהניח את המילים במקום".

כשאתה כותב שיר, אתה משתמש בידע שלך כמבקר מוזיקה?               

"לא! בעיניי להיות מבקר זה מאוד מסרס את היצירתיות. ביקורת היא פעולה שמתייחסת למשהו שכבר נברא, ויצירה זה לאפשר לעצמך להוציא משהו שעוד לא קיים, ויש שוני תהומי בין השניים. לקח לי הרבה שנים להילחם כדי ששני הצדדים האלה יוכלו איכשהו לגור ביחד בתוך הנפש שלי. ברגע שנבע ממני משהו, עוד לפני שגמרתי בכלל לנגן אותו או להקליט אותו, התנפלתי על עצמי: זה לא מספיק טוב. זה כמו שבלידה היתה יוצאת כף יד ומישהו היה עושה סלקציה ואומר: לא מוצאת חן בעיניי הציפורן של האצבע השנייה ביד ימין ובואו ונדחוף אותו חזרה לרחם, או יותר גרוע: נהרוג אותו. בביקורת יש הרבה מזה. ביקורת יכולה להיות אקט אלים ובוטה, ויצירה לא. רוב החיים שלי נלחמתי בעצמי כדי לא לתת לעצמי להוציא דברים".

כי חשבת שהם לא מספיק טובים?     

"כי חשבתי שאין לי זכות קיום, ולכן אין זכות קיום למה שאני עושה. ב'גן חיות', ביטאתי את עצמי ככותב בשיר 'המוזיקה בפנים', שהוא לגמרי מייצג אותי ועד היום אני קשור אליו. אבל שירים אחרים נכתבו מתוך אילוצים, בין היתר כי הייתי משוכנע שאני צריך להחביא את עצמי. ולפעמים אדם יכול להתחבא גם כשהוא מוריד את החולצה תוך כדי הופעה וגם כשאנשים מעריצים אותו. גם אם לכאורה אתה עושה משהו מצליח, זה לא סותר את הרצון של הנפש להתחבא. זה נובע מחוסר הרצון שלך להתבונן בעצמך, ואתה לא רוצה שאנשים אחרים יראו את מה שיש בך. וכל המצב הזה לא טוב ליצירה".

 
נפש כלואה בכלוב

על להקת גן חיות, שפעלה בהצלחה בתחילת שנות התשעים, מולדאבי משתדל לדבר כמה שפחות. "גן חיות קרתה בשנים שבמבט לאחור היו מאוד קשות בחיים שלי. שנים שלא חשבתי איך אני יכול להתקרב לעצמי, אלא איך אני יכול לברוח מעצמי", הוא מסביר. "הרגשתי שהנפש שלי כלואה בכלוב ובגלל זה גם קראתי ללהקה 'גן חיות'. בכל פעם שעליתי להופעה, הרגשתי כאילו שמישהו עומד מולי ועושה סלקציה באצבע אם אני נידון לחיים או למוות".

המפנה הגיח מתוך אסון. "הציר בזמן ששינה את חיי ואת ההתייחסות שלי למוזיקה היה המוות של אבא שלי, ביולי 92', בערך שנה אחרי שהלהקה התחילה להופיע. עד אז חייתי רק מתוך אינרציה. קרו לי דברים טובים ורעים, אבל לא ממקום מודע ולא ממש מתוך בחירה. וכשאבא שלי נפטר, זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את משק כנפי המוות כל כך קרוב לאוזניים שלי. ואז הבנתי שהחיים קצרים, ושאני רוצה לחיות אותם ולא להסתפק בפשרות. החלטתי לעשות מוזיקה באופן שבו היא תהיה מלאכת החיים שלי, שאני מחויב אליה לכל החיים.
באותה תקופה נחשפתי לספר 'מכתבים למשורר צעיר' של רילקה, ושם כתוב שאם אתה יכול לחיות בלי זה – אז אל תעשה את זה, אבל אם אתה עושה את זה – תחיה את חייך לפי זה. ויום אחד נסענו בוואן להופעה בצפון ובדרך הקשבנו לשירים חדשים שהיו אמורים להיות בתקליט הבא שלנו. שחר בן ברק הביא לחן נהדר שכתבתי לו מילים על אבא שלי (ורסיה מוקדמת לשיר 'אבא שלי'), וכל הלהקה הקשיבה. ואז אמרו לי: 'זה נורא יפה, אבל זה אישי מדי ולא מתאים ללהקה. אז שאלתי את עצמי: בשביל מה אני נמצא שם? כדי להמשיך להזין את המכונה הזאת? להיות כוכבן? והבנתי שאם המוזיקה היא נוכחות שכל כך יקרה לי, אז אני לא יכול לבגוד בה. ואם אני לא יכול לבגוד בה, ואני חי איתה באיזושהי זוגיות ורוצה להישאר ככה עד סוף החיים שלי – אני צריך להתאים את עצמי. כמו שיש לי עכשיו חתולה גורה בת חודש וחצי ואני צריך כל יום לנקות את העציץ המסכן הזה שהיא מתפרעת עליו וכל האינתיפאדות שהיא עושה לי בבית. אותו דבר במוזיקה. ובגן חיות הכל לכאורה היה פתוח בפניי. יכולתי לעשות עוד תקליט, ולדעתי אנחנו מהמקרים היחידים בארץ של להקה שלא התפרקה בגלל חוסר הצלחה, ולקח הרבה זמן מההחלטה על הפירוק ועד שהתפרקנו כי היו לנו מחויבויות להמון הופעות. אבל עזבתי כי לא יכולתי לחיות בחטא. והיו כל מיני ניסיונות לבדוק באיזה כיוונים ללכת כדי שכולם יהיו מרוצים, אבל נוצר מצב שהם רצו דבר אחד ואני רציתי דבר אחר וזה לא הסתייע. ובאותה תקופה הייתי מאוד חלש בנפש, ואומנם היו בגן חיות את הצדדים היפים שלה, אבל אני לא הייתי שם. הייתי שם בתור קול ופנים מזוהות, אבל בקושי בתור מי שאני. לא יכולתי, מה אני אעשה???, סליחה! ו… בסדר. מותר לי, נו. אז טעיתי מבחינתי, ואני נורא מכבד אנשים שעד היום אומרים לי שהם גדלו על הלהקה ושהם נורא אוהבים אותנו. וזה מבחינתי הסיפור של גן חיות".

שירים של גִרגור

הילדות אצל מולדאבי היא הוויה נוכחת וטעונה. "אני עדיין מנסה לגדל את הילד הזה", הוא אומר, ומוכן לדבר עליו רק בשיריו. "עניין של שימור אנרגיה. "אם אדבר על זה הרבה, אז יכול להיות שלא אכתוב על זה שירים".

ובשירים זה מתגלה, למשל, כך: "אתה הילד שהביאו למלא את החורים השחורים בתוכם" ("ילד מפלסטיק", מתוך האלבום המתקרב). ובגוף ראשון: "הילדים בועטים בבטן, מכתימים אותי בדם. אני הילד העירום בשמש מול הצחוק של העולם" ("אל תפחד").

הדרך שבה החומרים הפועמים הופכים לאומנות מוסברת אצלו באופן הבא: "יצירה היא תגובה אינסטנקטיבית של ריפוי. כמו שאם הגוף שלנו מאבד דם הוא מצמיח כדוריות חדשות או אם נחתכים בעור, אז העור מרפא את עצמו. אם כואבת לך הנפש, אז אחת מהדרכים שלה לרפא את עצמה זה להביא משהו לעולם.
ולפעמים אתה שומע את הבכי של החיה הפצועה עמוק בחושך בתוכך. אבל אותה חיה פצועה יכולה גם לגרגר משמחה. אם תקשיב לה, תטפל בה ותרפא אותה, אז תשמע אותה מגרגרת ותוכל להביא לעולם גם את זה. ליצור שירים של גרגור זה דבר נפלא. אבל מצד שני, אם אתה לא כואב וכל החיים שלך רק מגרגר, אז לא תקבל את ה'שוק טו דה סיסטם', ואולי אתה בכלל לא יוצר. בכל אופן, רוב המוזיקה שהקשבתי לה עד שנות העשרים המאוחרות שלי היתה מוזיקה של כאב, והיום אני יכול פי מיליון להעריך אנשים שיודעים לעשות אומנות טובה לא רק ממקום כזה".

דוגמאות.

"בהופעות שלי אני עושה קאוור לשיר 'Like a virgin' של מדונה (שכתבו Billy Steinberg   ו-   Tom Kelly). ואני לא שר אותו בהפוך על הפוך ולא בציניות, באירוניה, בקריצה או במאגניבות. אני גם מנגן את השיר הזה הרבה בתור דיג'יי – תמיד אהבתי את ההפקה של נייל רוג'רס, שאני די מעריץ. יום אחד תפסתי את הגיטרה והחלטתי לראות מה הולך שם, איזה אקורדים, ואז גם הוצאתי את המילים שלו. ופתאום הבנתי שהשיר מדבר על אינטימיות, על חמלה ועל היכולת שלך לגלות את עצמך דרך העיניים של אדם אחר ולרפא את עצמך בידיים שלו. זה שיר מאוד מואר, וכל מילה שם – תאמיני לי, גם ניק קייב היה יכול לכתוב:
I made it through the wilderness. Somehow I made it through. Didnt know how lost I was Until I found you.. הלחן מצוין, אבל הטקסט הלך קצת לאיבוד מרוב שהפזמון כל כך חכם עם ה- Like a virgin  Touched for the very first time – שזה גאוני בתור סלוגן פופי, אבל בגללו הבתים כאילו נעלמו. מי שם לב למה שהיא שרה? ואני שר את זה במין גרסה של קאנטרי או פולק, יותר בלאדה. זו דוגמה נפלאה בעיניי ליצירה שבאה ממקום של שמחה. הלוואי שאני אכתוב כזה שיר. 'הזמן שלנו' בתקליט הבא שלי הוא ניסיון שלי לכתוב שיר ממקום כזה".

"להביא אוכל לשירים שלי"

בזמן שהראיון מתקיים, שרון מולדאבי סובל מדלקת אוזניים קשה. נחלש מאנטיביוטיקה אכזרית, מביט בכלי הנגינה שלו, ולא יכול לחוש אותם. "עשרה ימים לא ניגנתי בגלל הדלקת, ואני מרגיש צורך פיזי באצבעות. זה נורא חסר לי. מעצבן אותי נורא. 'אצבעותיי דלוקות לגעת במיתר' אמר המשורר (שלום חנוך – ת"ל), וכמה שהוא צדק"…

גם להופעות הוא מתגעגע, אבל הן כרוכות בהוצאת האלבום. "עכשיו אני בשלבים של הכנת עטיפה וקליפים. הכוונה היא להוציא באוקטובר שיר ראשון לרדיו, אחרי החגים, ואז גם לחזור להופעות. אני כבר מת לצאת לדרך. יותר משבוער לי להוציא את התקליט, בוער לי לצאת להופעות".

מעבר לצורך להתמלא ביחסי הגומלין של פרפורמר מול קהל, ההופעות עבור מולדאבי גם קריטיות לאופן שבו הוא נשמע באלבום. "אני מאוד אוהב את השירים שב'האור בפנים' שחמי רודנר הפיק לי, אבל שנינו מבינים מה יכולנו לעשות שם אחרת", הוא אומר. "עשיתי את האלבום אחרי שמונה שנים שבהן לא הופעתי מאז 'גן חיות', בגלל הטראומה של איך אני אעלה על במה ומה אעשה שם. ובדיעבד אני מרגיש בתקליט את החסר בזה שלא הופעתי. אני שומע מה זה לשיר כשהגרון שלך לא חם. חסר שם קול שינהיג את השירים האלה. אבל באלבום החדש את רוב השירים, אם לא את כולם, טחנתי בהופעות, ואני יודע מה אני רוצה להקרין ולהעביר. האישיות שלהם, הנפש שלהם, ברורה לי".

למולדאבי גם ברורה היום ההתייחסות לכסף, כמשאב שמקדם את המוזיקה. "רוב האנשים מסתכלים על המשוואה של ' Time is money ' במובן של שיעבוד הזמן שלהם כדי להרוויח עוד כסף", הוא מסביר, "ואני הבנתי בגיל 26 שאם אני רוצה את עצמי כמוזיקאי, אני צריך לחוות את המשוואה הזו מהכיוון ההפוך שלה ולוותר על כסף כדי שיהיה לי זמן, כי הייתי צריך המון זמן ללמוד. בגיל מבוגר למדתי לנגן על פסנתר, וזה היה לי קשה, עם כל ענייני הקואורדינציה בין הידיים, שזה דבר שילדים לומדים צ'יק צ'אק. יכולתי לעשות אז יותר כסף בעיתונות ולעשות רדיו וטלוויזיה, כל מיני דברים שהציעו לי והבנתי שאין לי את הזמן לעשות אותם כי אני עכשיו מכניס את עצמי לבית ספר.
הרגשתי גם חנוק מלהיות מזוהה עם דברים שהם לא אני במאה אחוז. היום דווקא אין לי בעיה עם זה, בגלל שאני מרגיש טוב עם המוזיקה שלי, וכמו שחתולה צריכה להביא אוכל לגורים שלה גם אם זה אומר שהיא תתלכלך בפח זבל, ככה אין לי בעיה ללכת לפח זבל בשביל להביא אוכל לשירים שלי. אם תבוא לי הצעה לקמפיין פרסומי שייראה לי וזה יהיה כסף טוב, אני אעשה את זה בשיא הכיף שבעולם. המקום שבו הנפש שלי לא למכירה קיים בדיסק".

 "אלה התפילות שאני יודע לכתוב"

ואכן הנפש שלו ממשיכה להתערטל גם בדיסק החדש, נחבטת בשירים אישיים במיוחד ("לא בטוח שאני רואה את זה ככה. לא מרגיש שבאלבומים הקודמים אני חשוף פחות"), כולל שיר אהבה לנשמה שלו ולעיתים שירה בקול גבוה מאוד שמוציא ממנו פגיעות.
"בכל מקרה, חשיפה זאת לא המטרה", הוא מבהיר. "אני לא חושב שקיים בי הצורך האקסהיביציוניסטי, כי אם ככה, הייתי ממשיך ב'גן חיות'. מצד שני ייתכן שאני לא יודע לכתוב דברים אחרים, או עדיין לא יודע. חוץ מזה, אדם נחשף בכל מקרה, גם במקומות שהוא בוחר לא להיחשף. נניח, בשיר 'סיינט פיטרבורג' מהתקליט הקודם – ישבתי בבית של חברים, ומישהי אמרה: בחודש הבא אנחנו נוסעים למלון בסיינט פיטרבורג שיש בו אלף חדרים, וזה זרק אותי למשהו. כתבתי שיר – לא עלי, אבל אני נורא נמצא שם, מזדהה איתו לחלוטין, למרות שלכאורה הוא לא חושפני. וגם את 'כנפיים' לא כתבתי עלי, ואני חושב שהוא שיר מאוד חושפני. אז במובן הזה אני לא מודד חשיפה בעד כמה שאתה כותב את השירים עליך או על אנשים אחרים.
יש קלישאה ששירים הם כמו תפילות, ואולי בעתיד מחכים לי שירים שיהיו תפילות שלי, והם לא יהיו חושפניים. אבל אלה התפילות שאני יודע לכתוב בינתיים".

"פעם, כשלא כתבתי כמה זמן, הייתי נכנס לחרדות שאני בבלוק יצירתי ואולי אין לי מה להגיד ולתת והתייבשתי. והיום, בגלל שאני משוחרר ופתוח מאי פעם, זה לא מדאיג אותי, כי אולי אני בתקופה של להתמלא או עסוק בלהוציא את התקליט. אני פתוח לעולם ולהשראה, ויודע שזה בסדר, תקופות כאלה".

אז יש לך את הביטחון שהיצירתיות תישאר כל הזמן.

"בואי לא נתפרע במילה כמו ביטחון… אבל אני לא עסוק בפחד. וההבדל בין להיות במקום של חרדות ופחדים ובין להיות משוחרר מהם הוא תהומי. מי כבר צריך את הביטחון? העיקר שאני לא מפחד. אני לא שואל את עצמי כל הזמן מה יהיה עם התקליט הבא, כי הוא יהיה. ואם אני ליד הפסנתר מנסה לגמור איזה לחן, ואני תקוע – אז או שאתן לאצבעות שלי לקשקש בלי לדעת לאן הן הולכות, שזה תמיד כיף לעשות, לשחק; או שאחפש פריסות אקורדים מתוחכמות וכל מיני דברים חוכמולוגים כדי לנסות למצוא את הדברים מתחת לאיזה שטיח נחבא ולא מתחת לפנס, במקומות שהכי קל לי להיות. העניין הוא שבלחן הסופי, משהו מהשכלתנות הזאת או מהזיעה של המאמץ או מהפיתרון הטכני – בולט לפעמים. ובעלי מקצוע טובים, אנשים עם מאות ואלפי שירים במגירות ובחוץ שלהם, יודעים להחליק, להקציע ולמקצע כל דבר. אני עוד לא שם. אני עוד לא אֻמן כל כך טוב. אבל גיליתי שעדיף לתת לדבר הלא מודע הזה לצאת עם כמה שפחות התערבויות, ומצד שני הרבה פעמים צריך לעבוד, ואני מאמין בעבודה, במשטר ובמשמעת. מוכרחים לייצר את המסגרות, אבל במה שקשור לתוכן, הכל צריך להיות פרוע. זה כמו שאני אוהב שהבית שלי נורא מסודר ונקי, כי הראש שלי כל כך מבולגן לפעמים ויש שם הרבה אי סדר. ולכן אני חייב שבחוץ יהיה לי סדר כדי שכל הזמן הערוצים בראש ישתוללו חופשי ויבעטו לכל הכיוונים".

מולדאבי מניח את המילים שלו, כל אחת במקומה המדויק, אחרי שריחפו עם עשן הסיגריות והמחשבות בחלל החדר. בשטח שביניהן הוא מתכנס, נפתח, מסתגר, מתמסר, נעתר ונעצר. "בסופו של דבר", הוא מסכם, "כשמקשיבים לקול אנושי – זה בערך כמו שמסתכלים על טבעות בתוך עץ כדי לדעת מה הגיל שלו ומה הסיפור שלו. אני חושב שטביעות קול הן בדיוק כמו טביעות אצבע או תעודת זהות. כשמקשיבים להן, אפשר לחדור עמוק לתוך הנפש של האדם.  לפעמים שומעים שהוא מסתיר משהו, לא מרגיש נוח עם עצמו או מאוהב בעצמו. אנחנו סופר-רגישים לזה, ולא יכולים 'לעצום את האוזניים', אז אנחנו נאטמים כדי להגן על עצמנו. נניח כל פעם שאני שומע בכי של תינוק, אני לא יכול להרשות לעצמי שזה יקרע לי את הלב מרוב הזדהות איתו. אבל בעצם אנחנו אף פעם לא יכולים לכבות את האוזניים".

פורסם ב-2007 בפורום המוזיקה הישראלית של ynet במסגרת הפרויקט שלי "ראיונות עומק עם מוזיקאים"