"שאלו אותי מה הופך את ההופעה הזאת לחגיגית", סיפר אריאל הורוביץ באמצע הופעת ההשקה לאלבומו החדש "אלבום 5", אמש (ראשון) במועדון זאפה ת"א. תשובתו הראשונה היתה "שמתי ז'קט", אבל מיד הוא הוסיף: "זאת גם הזדמנות בשבילי לשיר שירים שאין לי אפשרות לשיר בהופעות, למשל, השיר שנכתב בימים האחרונים לחייה של אמא שלי". ואז הוא שר את "כל מי שאת", שכתב על אמו, נעמי שמר, עם המשפט שכה אופייני ליצירתו: "במקום לבכות, אנחנו צוחקים". כמו אמו, יש להורוביץ חוש טבעי וקצבי לשפה העברית. אתמול הוא הודגש כשעל מסך מאחוריו הוקרנו מילות השירים במהלך ביצועם – הברקה ראויה לאימוץ. "זאת הופעה קשה, כי אי אפשר לטעות במילים", הוא חייך בהבעה מעורבת שהאירה והאפילה את פניו לאורך כל ההופעה, ממש כמו בשיריו.

השירים נכחו על הבמה במגוון מהודק – חדשים ונוצצים מרעננות לצד נושנים משמחי קהל כמו "סיגל נחמיאס" – השיר שהזניק אותו לתודעה, הלהיט "יאללה ביי", "נבחרת הכדור מים של עמק הירדן" הנמרץ ו"האהבה מתה" שכתב לתמר גלעדי אשתו, ואתמול שר בעדינות כאובה.

"בשעה וחצי הקרובה נעשה כל מאמץ שתשכחו את הצרות שלכם ותתרכזו אך ורק בצרות שלי", הוא פתח את ההופעה בנימה משעשעת, שרמזה כי מעטפת קלילותו, למרות דקותה, תישמר. אבל דרך ציפוי האופטימיות של הורוביץ – שמורכב ממילותיו שוחרות הטוב, לחניו החברותיים, הגשתו חסרת התחכום ושירים מסוג "לגמור כמו ברנר", התגלו במלוא חדותם ערכיו – הציוניים, החברתיים והאנושיים. החל מהשיר חונק הגרון "רקפות בין הסלעים" שנכתב בזמן מבצע "עופרת יצוקה" וצוטט על מצבתו של סרן עומר רובינוביץ' ז"ל, שנפל במהלכו, דרך "מטפסת" ו"לנצח 17" – שירים מרגשים שנכתבו לפרויקט של עמותת אנוש לחולי נפש ועד "אמיליה" שמתאר עובדת זרה – שיר שהוקדש לאביו, המשורר מרדכי הורוביץ שנפטר לפני שבועיים.

עוד לפני כן הורוביץ שר את "קוקוס" שכתב לחוה אלברשטיין וסיפר: "השיר הזה נכתב בשבוע שבו מאיר אריאל נפטר, ומשהו ממנו התגשם". הוא כיוון למילים "לא הורגים משורר בבוקר, ובערב יושבים להקריא משיריו". כשהגיע למשפט הזה, הוקרן על השיקופית צילום של מאיר אריאל, והורוביץ שר קטע משירו, "ארול".

מלבד הורוביץ, שניגן על קלידים ועל אורגן-גיטרה (?), ניגנו היטב יניב דדון (שגם הפיק את המופע) בגיטרה, שחר חזיזה בתופים ומיקי ורשאי בבס. בשלב מסוים הגיטרה של דדון קיבלה תגבור כשאהוד בנאי הוזמן להתארח. "תביא איתך את הגיטרה, כי באצבעותיך אור", הביט בו הורוביץ תוך כדי ששר איתו את "שיר געגועים" ("דוד ושאול"). בנאי נענה והשיר נחתם כששניהם חוזרים שוב ושוב על המילים "בוא שוב לנגן הלילה", מפיקים את הקסם הנדיר המתאפשר במפגש אמיתי שבו השירים נענים ליוצריהם ונוצרים מחדש. בנאי, עדיין נרגש מהשיר, אמר שהורוביץ משתייך לז'אנר של משוררי ארץ ישראל שפועלים על מרחב הזמן וסיפר ששניהם אוהבים את מאיר אריאל – "שגם לו יש מטען זמן ארוך". זאת היתה ההקדמה לשיר "פלוגה בקו" של אריאל, שאחריו הם המשיכו לשיא נוסף, מוציאים ניצוצות מהשיר "יוצא לאור" של בנאי.

"אני הולך להגשים חלום ישן ולהיות האורגניסט של אהוד בנאי", התלהב הורוביץ, עזב את קלידיו, נעמד ליד דדון כשהאורגן בזרועותיו, וליווה את בנאי ברוקנרול הסוער של "זמנך עבר" – מחייך באושר לאורך השיר ומפסיק רק כדי לצעוק "זמנך עבר".

בנאי ירד מהבמה, אבל החיזיון "בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון" לא התפוגג. "מכיוון שאני לא נהניתי בתיכון, אז בחלומי הלכתי להוליווד" – אמר הורוביץ, ושר את "רנה". בזכות המילים שהוקרנו על המסך אפשר היה להיזכר כמה הן משעשעות: "מסעדה, שמלה שחורה, מחשוף שמבלבל. מזל שאת הנאום הכנתי עוד בישראל: תגעי בי רנה. תראי, אני לא עשוי מפלסטיק. איתי יהיו לך חיים אמיתיים"!

"היה כיף הרבה יותר ממה שציפיתי", הודה הורוביץ, וסיים ב"שירו של משה" ("לכו אתם") מאלבומו הראשון. הבמה כבר התרוקנה, אבל על המסך עדיין נותרו המילים החותמות את השיר: "זה בידכם לבחור". הקהל אתמול עשה בחירה מצוינת.

פורסם ב-ynet ב- 07.06.10