משה בן שאול היה המנחה שלי בסדנה לכתיבה יוצרת בבית הסופר בירושלים. הייתי הכי צעירה שם, בת 18 וחצי. במהלך הסדנה הוא היה מעיר לכולם הערות, טובות ורעות, על הכתיבה שלהם. ולי לא היה מעיר דבר. סימן "בסדר" על התרגילים שהגשתי.
 
חגגנו את סוף הסמסטר בביתה של אחת המשתתפות. משה בן שאול סיכם לכל אחד מהמשתתפים את דעתו עליו ככותב. ואז הגיע אלי. "את", הוא אמר, "תמשיכי".
"ו…"? שאלתי.
"וזהו".
"זהו"? חשתי את התנודות הממוטטות של סכר הביישנות, שהחזיק איכשהו את העלבון המצטבר בחודשים האחרונים. אז זהו. הוא באמת לא סובל אותי, משום מה. אבל למה? מה עשיתי לו? רק לא לבכות לפני כולם.
"תיראי", אמר בן שאול בכנות, אני לא יכול להגיד לך יותר. הכתיבה שלך בסדר, אבל עוד אין בה דבר. חסר בה משהו".
"מה חסר??? מה אני צריכה לעשות"???
"לחיות".
"מה זאת אומרת"?
"לחיות. לצבור שנים. חוויות. ניסיון. למצוא את הסגנון שלך. זה בסדר גמור שאת כזאת עכשיו. יש לך את הכתיבה. פשוט תישארי איתה ותחיי". 
 
*   
 
"גג המכונית הדהד תחת טיפות הגשם שהיכו עליו" (ציטוט מהזיכרון).
"מה דעתכם על המשפט הזה"? שאל משה בן שאול. קראנו שוב את המילים מתוך סיפור שכתבה אחת המשתתפות. פניו כעסו, אבל לא הבנו מה לא בסדר בתיאור הזה.
"יש פה מלא קלישאות שלא אומרות דבר", הוא הביט באותיות כמו עמד לפניו אויב נתעב. "תדייקו! תבינו מה אתם רוצים להגיד ותכתבו את זה בדרך המדויקת שלכם".
 
וזאת העצה הכתיבתית הכי חשובה שלמדתי בימי חיי. תודה לך, משה בן שאול, זכרונך לברכה.
 
*
 
ומהסדנה ההיא אני נוצרת גם התאהבות. נסענו אליה ביחד באותו אוטובוס, הבחור הגבוה ואני, וגם חזרנו ביחד. ובדרך תמיד דיברנו. הוא גילה לי שאת "אתמול חלפו הציפורים" – השיר היפה, עם הציפורים, הפרשים, הנוצות  והסוף הטוב, כתב המנחה שלנו. וכל עיר הגודש הכילה בשבילי את הצלילים האלה.
 
העולם נצץ לי אז מרוב מיסתורין ורגשות שנכלאו בתוך אנשים, והתפקיד שלי היה לפרוץ אותם בעדינות כדי לחלץ אותם. והחיפוש שלו, עם המבט העצוב והמבולבל – טוב, זאת לא חוכמה להתאהב ככה בגיל 18 וחצי. אבל יום אחד גיליתי שהגבר חסר הגיל הוא בן 27.
 
נבהלתי. התאכזבתי. הרגשתי נבגדת. מרומה. כל החיפושים והתהיות, כך חשבתי, אמורים כבר להיפתר בגיל הזה, שנראה לי כה מופלג. משהו איתו לא בסדר. חינו אבד.
 
אבל פתאום העולם התמלא ב-27. קו 27. המשך בעמוד 27. כיסא 27 באוטובוס, וגם בקולנוע.
ויום אחד, בסדנה, הוא הקריא סיפור על זאת שאינו מצליח להשתחרר ממנה, וכל הלילה הקירות בחדרי כאבו, כי הטחתי בהם את חוסר הסיכוי שלי. הציפורים מהשיר נחבטו בי, אבל כשכעסתי על המקור שלהם שדקר אותי, גיליתי שהוא פצוע. אחר כך גדלתי.   
 
במשך השנים השיר המשיך להתגלות בהקשרים אחרים. ככה זה עם שירים. כשהם מייסרים – הם נשארים, אבל לא תמיד במובן המקורי.

 
אתמול חלפו הציפורים / מילים: משה בן שאול, לחן: שלמה ארצי
 
אתמול חלפו הציפורים בתוך העיר
כנערות בתוך ראשי.
אל תכעסי עלי בגלל שמות רבים
אותם אמרתי.
בדרך כלל אני זהיר.
כדאי להתכופף
אפילו בחלום
ולהגיד שלא ידעתי
אבל אתמול חלפו הציפורים.

אתמול חלפו הפרשים בתוך ראשך
ידך היתה כמו סכין.
איני כועס עכשיו בגלל שמות רבים
שלא ידעתי.
כאב כזה אינו נושך.
אפילו בחלום
כדאי להתכופף
הלוא הרגשת בי כשבאתי
אבל אתמול חלפו הפרשים.

היום חלפו העננים מעל העיר
כמו נוצות של מלאכים.
ולא כעסנו עוד
בגלל החלומות
שלא אמרנו.
אבל בפנים היה קריר.
כדאי להיכנס
מתחת לשמיכה
ולהגיד שלא ידענו
איך באה לתוכנו השמחה.