ים של רגשות / ביקורת הופעה

שכחתי שהוא כזה פרפורמר עוצמתי. הכי חזק שאני מכירה. והוא עושה את המופע שלו כל הזמן. אין לו צורך בקהל.

שלשום הלכתי להופעה שלו בפעם האחרונה. בחוף של גוש קטיף. ישבתי מולו, כמעט צמודה אליו. הרגשתי את נשימתו המלוחה. האנרגיות המשתוללות שלו בתורכיז-אפור הסיחו את דעתי והפריעו לי להקשיב, אז עצמתי עיניים. שמעתי רעמים מתגלגלים על פני ערוצים מרובדים. חלקם עמומים וחלקם צלולים. בוטים על רקע המיה מונוטונית. חשתי את החשמל מהגיטרות האלימות השקופות ומהקצב-קצף שרישת את המרחב. הבאסים הרטובים צמררו אותי.

השירים שלו, אני מוכרחה לומר, די חזרו על עצמם והיו כל כך ארוכים, עד שלפעמים היה קשה להבין מתי נגמר שיר אחד ומתחיל השיר הבא. ובכל זאת, זה לא היה משעמם. תמיד צץ חידוש שלא היה בשיר הקודם. גוון צליל שונה מהקודמים, קצב חדש, תגבורת גלית והמצאות יצירתיות נוספות שהתקשיתי להגדירן, כי העדפתי להתמסר לחוויה כולה, ולא לבודד את מרכיביה: כוחניות, גאווה מגלומנית, תופת של רגשות לצד אדישות קוּלית.

הסאונד היה משובח. שמעו כל הברה. פתחתי עיניים. התאורה סינוורה בהתחלה, אך בסופו של דבר נחשף בתוך המים שביל זהב, שהוביל לכדור כתום זוהר, שבאיטיות נפל מהשמיים למרחב שמולו עד שהיטשטש והתפוגג, על רקע שמיים ורודים.

איש אחד העז להתחרות במופע הזה, ועל אותו מרחב ניגן בגיטרה. אבל לא ניתן היה לשמוע את נגינתו, שנבלעה כליל בגלי הרעש שעטפו את הכל.

זה היה מופע הרוק הכי חזק שראיתי מעודי. מקצועיות נוצצת ונטולת רבב, שניכר שמקורה בחזרות בלתי פוסקות. נוצר קסם, שמאפשר ומעודד את הקהל – להתעורר ולקבל כוחות, אך גם להירגע ולזקק את סערת ההשתוללות למנגינת שיר ערש.

ההופעה לא הסתיימה, אבל הרגשתי שעבורי זהו הסוף. ניגשתי אליו כדי להודות לו, וגם להיפרד.

השתאיתי מיכולתו העל זמנית להתנתק מהמאורעות שמטלטלים עכשיו את כל סביבתו, אך לא נוגעים בו.

הוא ימשיך במופעיו. גם אם יתחלף לו הקהל. גם אם לא יהיה קהל. תמיד הוא היה מנותק.