במקום הקדמה: "אבל נוח", מזדעקים בי קולות פנימיים עזים, סוערים לפחות כמו המבול, ואני מהסה אותם.

"אבל נוח, אבל נוח".

ידוע להם שהיום, ביום שבו מתי כספי נקבר, אני כותבת משהו קצר על כמה משיריו שנשזרו בחיי.

וברור להם שאני אכזרית כי בחרתי רק שלושה.

והם יודעים ש"נוח" לא יהיה הפעם – ומבחינתם זוהי בגידה במורשת הנפש שלי, לא פחות.

"אבל זה השיר שלו שאת הכי אוהבת".

די. שקט. לא בטוח. אל תפדחו אותי. כולם כותבים על שירים מכובדים שלו.

"מה לא בטוח?! הוא מופיע ויופיע בכל רשימת השירים הישראליים שאת הכי אוהבת. מאז שאת ילדה וכל הזמן. רשימות 10 השירים. 5 השירים. 3 השירים".

אל תגזימו!

"תמיד".

זה לא מתאים למה שרציתי להגיד כאן עכשיו. אין בכך שום הצהרת כוונות. אני אוהבת את נוח.

"אז תזכירי אותו לפחות לפרוטוקול".

הנה הזכרתי.

לקחת את ידי בידך / לחן ועיבוד: מתי כספי, מילים: יענקלה רוטבליט

בימית, עירי האבודה, ראיתי את יהודית רביץ בפעם הראשונה בהופעה. היא שרה את השיר הזה, ובום – ההלחמה התבצעה והשיר הופנם ונוכס בנתיבים הפנימיים.

כמה שנים אחר כך. אוטובוס, טיול שנתי באולפנה. הרדיו דולק על שירים עבריים, אך איש כמעט אינו מקשיב. כולם שרויים בפטפוטים לפני שעוצרים ויורדים אל הטבע. ופתאום, השיר הזה, ואני שרה עם הרדיו. פעם ראשונה שאני מאפשרת לקולי לבצבץ בציבור, בחסות ההמולה. מרחפת לרגע בבוסה-נובה הזו, זורמת בארץ המתי-כספית בנתיבי השיר העקלקלים, מניעה ראש (בָּזמן!) ביחד עם הלמות הקצב. הקול שלי, הקול שלי משתלב עם הקול של יהודית רביץ. לא גבוה מדי, לא נמוך מדי, מתאים בדיוק. זה נעים. אני לא יודעת עדיין שזאת התמזגות מושלמת ושלעולם קולי לא יהיה יותר בתדרים האלה. אני אסתפק בהתקרבות אל זה.

וממש באותו רגע שירה שמעה אותי ואמרה "איזה יופי" – ומבלי משים אישרה לי את גדולת הרגע.

ביום מסה / לחן: מתי כספי, מילים: משה טבנקין

אני כבר גדולה! תחילת שנות העשרים שלי. עבודה ראשונה בחיים כשכירה עם משכורת. חשבתי שעשיתי את עסקת חיי. מתחילה בשש בבוקר (בעצם, ב-05.45), מסיימת כבר בשתיים בצהריים. וזהו, יש לי את כל היום!

כל היום? בשמונה וערב כבר התחיל ראשי להישמט. בתשע בערב לא עזר כלום ונאלצתי ללכת לישון. כל ערב. ככה במשך תשעה חודשים מוזרים. יצאתי מהבית בחמש בבוקר כשהיה חשוך, אבל עוד לפני היציאה, הייתי מוכרחה אנרגיה.

ולצורך זה היה לי שיר מושלם. הקלטתי אותו על קסטה מהרדיו. "ביום מסה". זכרתי אותו מאיזו הופעה לסטודנטים בירושלים של מתי כספי עם שלמה גרוניך. ומתי שר אותו כל כך יפה, במין רצינות חגיגית אבל בו זמנית בקוּליות אדישה, מחויכת. כאילו צוחק על עצמו שהשיר הקשה מכתיב לו כובד ראש. כאילו קצת מתנצל על זה. והיה בכך הרבה כוח.

ואת הכוח הזה לקחתי איתי מדי בוקר, באפלוליות של תל אביב מתעוררת ליום חדש בטעם קפה נוטף אופטימיות-מהולה בלאות-תחילת-שנות-עשרים.

במקום פרידה / לחן: מתי כספי, מילים: נתן יונתן

זה קרה רק לפני שבוע וחצי. בסוף הלילה שבין שישי לשבת 31 בינואר 2026. חלמתי חלום-אוצר מהסוג שמתרחש בי לעיתים נדירות אם בכלל. הייתה שם התרוממות רוח בזכות רעיון יצירתי מסתורי. מיד אחריו חלמתי חלום נוסף, ובו נכחתי בפתיחת סדנה מיוחדת להוצאה לפועל של רעיונות יצירתיים שכאלה. את הסדנה הנחה המוזיקאי הנפלא שלום גד, והפתיחה שלה הייתה כזו: בלי שום הקדמות או הסברים הוא שר עם גיטרה את השיר "אם תלך עכשיו" ("במקום פרידה") – ולנו – המשתתפים בסדנה – היה ברור שזו לא הופעה אלא שירה בציבור, וכולנו הצטרפנו ושרנו את כל המילים של השיר, שכתב נתן יונתן.

ומי שהנחתה את המילים ואותנו במשעולים הייתה המנגינה של מתי כספי, שהנכיחה יותר ויותר את הלך הרוח הספציפי הזה. שימו לב למשל לתמרורי הצלילים המגביהים פתאום נואשוּת עדינה במילים "מה קרה פתאום" או "איש אחר יביט".

ואני חשבתי באושר כמה טוב שאני נמצאת סופסוף במקום הכי מתאים לי בעולם עם אנשים ממש כמוני ושכולנו דוברים את אותה שפה – ומרוב התרוממות רוח התעוררתי והחמצתי את ההמשך שבו התבררו בוודאי הדברים. וחזרתי ליומיום שבו אני לא מבינה ואינני מובנת.

וכעבור שבוע, במציאות שאיננה חלום, ניתָק מהשיר מלחינו, אבל חוּבר עוד יותר אלינו, עם שאר השירים. (*)

(*) כולל "נוח".