שרית חדד, אלבום "זה ששומר עלי", יוני 2007
8 באוקטובר 2007שלומי שבן, "עיר"
8 באוקטובר 2007
אין טעם לאחוז במתפוגג או לשחזר את שחלף. הסוד של "החלונות הגבוהים" מתגלם בחד פעמיותם. לפני 40 שנה הם הוציאו את אלבומם היחיד, ובקלילות חסרת מודעות תפסו את מקומם ההיסטורי בקלאסיקה הישראלית כחלוצי הפופ-רוק העברי. לשלישייה שכללה את שמוליק קראוס, ג'וזי כץ ואריק איינשטיין היו צליל משלהם, שהופק מלחניו המופתיים של קראוס והגשה מוקפדת, אבל חיננית, שיצרה יופי מזוכך. ובעיקר הם הולידו קסם שבלתי אפשרי לשחזר, משום שהצליחו ללכוד את רוח תקופתם בתוך כמוסת קולם.
הם הותירו כ-15 שירים בלבד שצבעם לא דהה, והחמצן שהם עדיין מזרימים לתיבת הנגינה הישראלית צלול. אפשר להיווכח בכך במהדורה הכפולה שהוציאה בימים אלה חברת "הד ארצי" במלאת 40 שנה לצאת התקליט המקורי. יש שם שירי משוררים כמו "זמר נוגה" ("התשמע קולי") של רחל המשוררת, ושיר הילדים "בובה זהבה" של מרים ילן-שטקליס, שבו הם שרים במתיקות עדינה. לצד הרכות מתקיימים גם שיר מחאה שקט של חנוך לוין – "חייל שוקולד", שירים חמודים כמו "הורוסקופ" ושירי אהבה שאחד מהם, "ילדה קטנה", הוא מהיפים ביותר מסוגו.
החן השובבי שלהם עדיין נשמע צעיר, למרות שמוזר לשמוע כיום את "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא" (מסקנה לפזמונאים: להימנע משימוש בסלנג, שכן הוא מתיישן במהירות ולא מומלץ לסמוך על רטרו). מצד שני, יש משהו נעים בהפיכת דמות מהתנ"ך לנגישה ובניטרולה מכובד הראש. השיר "יחזקאל" ואיתו "איפה הם כל אבותינו" חיים בשלום עם שירי פרחחות תל-אביביים, חילוניים מובהקים כמו "אז מה" שכתב איינשטיין, ובו הכניס עקיצות של מודעות עצמית, שתוקעות סיכה בבלון היהירות ("הלכתם עם האף בעננים, אז מה, אז מה").
האלבום הציב רף גבוה של איכות בעיבודים (שמוליק קראוס – עיבוד קולי, זיגי סקרנביק – עיבוד תזמורתי), בנגינה המצוינת של מיטב נגני התקופה ובהרמוניה הנפלאה של הקולות האנושיים. ככזה הוא משמש עד היום בית ספר למוזיקה ומקור השפעה והשראה למוזיקאים, וכך ראוי שיהיה.
דיסק הבונוס המצורף לאלבום המקורי הופך אותו לאטרקטיבי עוד יותר, בזכות שירים שטרם ראו אור וכוללים הופעות חיות, גרסאות באנגלית ובצרפתית ואת שיר הילדים "אלישבע מה נחמדת", שבו מחליף אלי מגן את אריק איינשטיין. ויש גם תיעוד של האווירה במלחמת ששת הימים ("פגישה במילואים") ולאחר הניצחון ("בואו ונרים כוסית"). החוברת המצורפת כוללת מאמר מרתק (מאת ערן ליטוין, שגם ערך והפיק), הסוקר את תולדות הלהקה, ותמונות ארכיון נדירות המנציחות את השלישייה במלוא יופיה הוויזואלי.
האם יש מקום בימינו להרכב קליל-מוקפד שכזה? לכאורה – בוודאי. עם זאת, גם אם תקום להקה מסוגם, שתצליח בכישרון ובחן לשקף את תקופתנו, לא בטוח שיהיה נעים להיווכח דרכה בהשתקפות הזאת. אז עד שייפתחו, אם בכלל, חלונות מוצלחים חדשים, אפשר ללכת לכל אורכו של ה"לה-לה-לה" היפהפה של גוז'י כץ בשיר "אינך יכולה", ועדיין להגיע איתו לממלכה חלומית, מנותקת מחוקי ההתיישנות.
"החלונות הגבוהים", "הד ארצי"
5.7.07, ynet