משחק רשת לבלוגרים

אפשר לצאת מתחת למיטה, נאנחתי בהקלה. המשחק מסתיים. איזה כיף. התחבאתי כל כך טוב עד שלא מצאו אותי.
אממ… טוב… גם לא ממש חיפשו אותי, גיחכתי בפולניות שבשום אופן לא הצליחה למחוק את כתמי ההשפלה.

"למה את אומרת ככה"? שמעתי קול, שכדי להבין את דבריו, נאלצתי להתכופף. כמו באגדות, זה היה גמד, שהזמין אותי להצטרף. לא סתם גמד. "גמד רשע"

אז ככה:

1. הייתי מתדלקת בתחנת דלק. כן. אני! זו היתה העבודה הראשונה שלי. בחופש הגדול בין י"א לי"ב למדתי נהיגה, מיליון השיעורים גלשו כבר לכיתה י"ב, אבל עברתי בטסט הראשון. אחרי הלימודים, כמעט מדי יום, נהגתי בקלילות לתחנת הדלק הזעירה שבישוב הסמוך, ואחרי כמה שעות של עבודה – נעלתי אותה ונסעתי הביתה. מאז אותה שנה לא נהגתי מעולם. אני מקפידה לחדש בקביעות את הרישיון שלי, אבל אם להיות ריאליים, הסיכויים שאחזור לנהוג הולכים ואוזלים.

2. כיתה ו', בית ספר בתל אביב עם מִפקד בכל בוקר – תרגילי התעמלות לצלילי הגונג של המורה בתיה ("חת שתיים שלוש ארבע, חת שתיים שלוש ארבע, חת שתיים מספיק ודי" – מישהו מזהה את בית הספר?), "דבר המנהל", "ההלכה היומית" ו…"חדשות היום" – שאני מקריאה אותן לפני כל בית הספר. (יום אני – יום ילדה אחרת). בהתחלה השקעתי. קניתי עיתון ושלפתי ממנו חדשות מעניינות. מהר מאוד רשמתי, תוך כדי ארוחת בוקר, את מה ששמעתי בחדשות של שבע.
נקודת שבר: כשהמחנכת הכריחה אותי להקריא טקסט על אירוע חשוב שהתרחש בתנועת הנוער היריבה לתנועת הנוער שלי. הרגשתי כמו בוגדת במולדת והיבעתי את מחאתי באינטונציה רוויית שיעולים ובפרצופים של בחילה.

3. הלכתי עם קוקיות עד גיל נורא מאוחר, כמעט עד התיכון. חבל שאין לי אומץ ללכת איתן בקביעות גם היום. זו התסרוקת שהכי מתאימה לי.

4. "בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון – ולא הכנתי שיעורים", ובעיקר לא למדתי למבחן הקריטי. בקביעות מעצבנת של פעם בכמה חודשים, ולפעמים שבועות, אני חולמת עד היום שממציאות חיי הנוכחית עלי לחזור לתיכון כדי להשלים איזה מבחן עלום, בדרך כלל במתמטיקה. אני לא מתעוררת שטופת זיעה, אבל זה בהחלט מעיק. אין לי מושג למה זה קורה, כי לא זכורה לי טראומה מיוחדת ממערכת החינוך, מה גם שבכל מקרה עברתי חוויה מתקנת באוניברסיטה. יש לי עוד חלום קבוע מאז נעוריי, לא מעיק, אבל עצוב. וחוץ מזה: חלומותיי מ-ש-ע-מ-מים. נעדרי דמיון, סודות וסמליות. בבוקר אני מזהה בקלות את המרכיבים שמהם נבנו – בדרך כלל דמויות וחפצים שנקלעו בדרכי באותו יום.

5. אני אופטימית, אבל לא מאמינה.

להדלקת משואת החמשת יעלו ויבואו אביגיל – שמסקרנת אותי מאז שהפציעה אצל ולווט, ערן דינר מהבלוג המרתק "זה מסתובב", עפרה – מוזיקאית מעניינת חדשה, אודי שרבני וגיאחה – כי אולי הוא ישתכנע בכל זאת…