"ללכת עם האור" נקרא האלבום החדש של זהבה בן, שכולו מאמץ שלה לכוון את עצמה אל אותה שלמות זוהרת. וזה מה שמתסכל כל כך, חוסר ההבנה של בן שהיא עצמה מגלמת את אותו אור, בקולה.

הקול שלה – הווייה נושמת, מתנועעת ומחבקת כשם שמייסרת – חכם הרבה יותר מרוב המילים והמנגינות שהיא שרה באלבום. עליונותו על שאר הקולות הנשמעים כאן נחרצת. בניגוד לזמרות שמעצימות את נוכחותן במנותק מהשיר עצמו באופן שמרדד את שירתן, זהבה בן, בלי שמץ מלאכותיות, מתמזגת עם שיריה מתוך הבנה אינטואיטיבית שלהן. והוכחה אחת מני רבות היא הביצוע שלה ל"זמר שלוש התשובות".

באלבומה "ללכת עם האור" בן מתבזבזת על מילים ועל מנגינות שרובן בינוניות וחלקן ירודות. דוגמאות אופייניות: "אוהבת, אוהבת רק אחד. איתך זה מיוחד. זה אתה ורק אתה" ("אוהבת"), "קח אותי באהבה, כמה טוב להיות שלך" ("מי תאהב אותך יותר"). הלחנים פשטניים באותה מידה. העיבודים וההפקה המוזיקלית של יעקב למאי – משעממים ומתבססים על קו פופי-מזרחי מיושן, מקושט בכלים אתניים כמו חליל ערבי, בגלמה ודרבוקות. הגיטרות מאוישות על ידי אבי סינגולדה או פיטר רוט וטל שגב, שהביאו לאלבום הזה, כמו לשאר האלבומים בהשתתפותם, את הנדוניה שלהם – צליל מקצועני לחלוטין, אבל עקר מיצירתיות ומשאר רוח.

לעומתם, נכס הקול של בן עדיין פורה ובעל עומקים שמשוועים לכרייה. אבל במקום לממשו, היא עדיין מחפשת דרכים חדשות, גימיקיות כמו ה-V שהציבה באמצע שְמה או דיגמון דמותה בצילומים שבחוברת כנערה גותית וכאישה מפתה, זוהרת באור מעושה, לא טבעי לה.

במסגרת מה שמצטייר כגימיקים בן שרה באלבום הזה שלושה דואטים. הראשון עם עופר לוי, שבמידה מסוימת מהווה בצבעי הכאב שלו את המקבילה הגברית לקולה. השניים שרים את "שֹאני איתך" (מילים: יוסי גיספן, לחן עממי ערבי). קולותיהם שנשמעים על סף בכי משתלבים יפה ביחד, אבל נתוניהם המרשימים הולמים שיר ראוי יותר. הדואט השני של בן הוא "משקר" עם זאב נחמה – שיר "אתניקסי" טיפוסי עם "פמיניזם" בנוסח "יאללה לך הביתה מוטי". ושוב מטרידה ההחמצה, הפעם כאשר נזכרים בשיתוף הפעולה הראשון של השניים, בתחילת דרכם בשנת 91', בדואט המעניין "קטורנה מסאלה".

אבל אז, כשהתסכול על הפער בין יכולותיה של בן לשירים שהיא שרה הופך להשלמה אפאתית, מגיע הדואט "מכולת" בהשתתפותו של ארקדי דוכין, עם הלחן שלו והמילים של מיכה שטרית. ופתאום נמצא האור המבוקש: הרי ככה היה צריך להישמע האלבום כולו. הרגישות של בן יוצאת ממנה הפעם במתינות, וכך היא מצמררת באמת. ורק אז מתרחש הפלא של שיר טוב – החלל הקטן שיצרו דוכין ושטרית מסוגל להכיל את מידותיה הענקיות של בן כזמרת. ובתוך המנגינה הפשוטה לכאורה והמילים הפשוטות לכאורה היא מרקידה את תנועות הסיפור האנושי הקטן שבשיר באופן שמעורר רצון להצטרף אליו.

מן הסתם יהיו רבים שיצטרפו גם לשאר השירים – להיטים אפשריים לאנשים שזקוקים לשיר קצבי תורן ברקע או לדלק יעיל להתנעת חאפלות. עיוורים לכך שגם צרכים בסיסיים שכאלה יכולים להיות מוגשים ברמה נעלה יותר שרק תגביר את הזדהותם.

אלבום שלם עם דוכין ושטרית הוא דוגמה לפוטנציאל כזה. כרגע השיר הבודד שלהם הוא מגדלור באלבום שרק מדגיש את החשיכה שסביבו. אבל זהבה בן ראויה ליותר מאור בודד ללכת איתו. מגיעה לה רחבה ענקית של אורות, שישקפו את אלה שנמצאים בתוכה – המקום הכי קרוב אליה והכי רחוק ממנה.

זהבה בן, "ללכת עם האור"

25.4.07, ynet