הקלאסית התרבותית: חוה אלברשטיין / "סיפור חיים"

אלבום האוסף הכפול, "סיפור חיים – אנתולוגיה של שירי משוררים", מענג בכמה היבטים. קודם כול, בזכות הקלאסיקות שתמיד נעים לשמוע בקול ה"אלברשטייני" – שירים כמו: "עוד חוזר הניגון", "את תלכי בשדה" ו"בגלל הלילה". אבל חשובה יותר היא הבמה שאלברשטיין מעניקה לשירים פחות ידועים, שמשום מה נשמטו מהרפרטואר התודעתי – רבים מהם מ"יונת האהבה", אלבומה הלא ממש מוכר משנת 1996. מדובר בשירים פוליטיים נוקבים כמו "ארצי ארצי" (מילים: יהודה קרני, לחן: אלברשטיין) ו"הציפורים אינן יודעות" שהלחינה למילים של אסתר ראב, לצד שירים יפהפיים כמו "נפשי" שכתב עמנואל הרומי, אבי ליבוביץ הלחין ואלברשטיין מבצעת עם שאנן סטריט. מבחינת המינון, מתוך 34 שירי האלבום, כמחציתם הם שירים "נסתרים" שכאלה, והלוואי שבזכותו יוארו בזרקור שהם ראויים לו.
על קולה של אלברשטיין מיותר להרחיב את הדיבור, והאלבום המגוון מחדד עוד יותר את עושרו ואת כישרונה לשחק בו בהבעות צליליות משתנות, בתפאורות שירים מתחלפות.

החדש הרגיש: עודד גולדשטיין / "בין הגבולות"

האוזן נהנית להתמסר לאלבום הבכורה הזה, פולק-רוק בעברית של יוצר צעיר עם קול מרשים – רענן, פגיע, אך גם עוצמתי. "בין הגבולות" עוסק בנקודת הזמן הקריטית של אנשים בתחילת דרכם, עם התשוקה להתנסות, אך חוסר הניסיון – כמו שזה מתבטא באופן מושלם בשיר "שריפות": "מה אתה יודע על שריפות? עוד לא עברת כלום. תכאב, תאהב, תרגיש. תרד למטה ותחזור, ותדבר מניסיון".
גיא לוי עיבד והפיק אלבום עשיר מוזיקלית, שלא מבליע את הקול האישי של גולדשטיין – עדין, אבל נחוש: "יש פה סדר לדברים ולכל אחד מקום", הוא שר בשיר "תילחם", "אתמול היית ילד , אתה איש גדול היום. ואם בפנים זה מתעקם, אז תילחם"! יש בו מקוריות והבנה של דקויות מורכבות רגשית ושל פרדוקסים, כמו: "רק לבד אני יכול לשים על מישהו את הראש", וגם: "החבר שלי, הפחד – רק איתו אני ביחד".
גם בשירי משוררים גולדשטיין מיטיב לגעת ולהפיח בהם חיים בדמות לחנים יפים והגשה מרגשת. כך הוא מיטיב עם "ניפרד" של אברהם חלפי ועם "נחל שלי" של לאה גולדברג.
אבל הוא הכי במיטבו במילים שלו: "אתה שולח אות וסימן לכל אורח, אבל בסוף, כשהוא שוכח, אתה נשאר עם הטעם שלך, ועם הריח". והריח של עודד גולדשטיין מפעים, ויש טעם לעוד.

המוכר, אבל לא לגמרי: ארז לב ארי / "כתמים של תרבות"

זה כבר אלבום הסולו השלישי של ארז בן ארי, שאלבומו הראשון נודע בלהיטיו "מה אעשה", "צדק" ("מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר") ובעיקר: "אנה אפנה" – שיר הנושא מהסדרה "סרוגים". בעוד שאלבומיו הקודמים ביטאו עולם דתי-אישי ומערכת יחסים פרטית-יצירתית עם אלוהים, באלבום הנוכחי, בן ארי עובר לטריטוריה חברתית, עם שירים-סיפורים יפים, חלקם אופטימיים ומשרטטים במילים ובצלילים תמונות של הגירה עם כל תלישותה, כולל החום והאהבה ("נשים גדולות מחבקות אותי ונרדמות"). גם בטרגדיות המתוארות באלבום במלוא כאבן, כמו שבוי המלחמה ששוחרר אך לא השתחרר (בשיר "נחום וציונה") והקורבן לאלימות במשפחה ("ריצ'י") – יש משהו מנחם ובעיקר מושך. אולי זהו יופיים של השירים, אולי צלילותם המוזיקלית והטקסטואלית, ו"אולי זו רק פתיחה למשהו אחר" – כפי שנקרא השיר האחרון באלבום, שכתב חיים גורי (בניגוד לשאר השירים, שאת כולם כתב לב ארי, חלקם בשיתוף עם יוצרים כמו דן תורן, ניצן כהן ופטריק סבג – שגם הפיק את האלבום). יש באלבום ממתקים רבים – כמו "סיפור מהראש" – שיר ילדים לפני השינה עם השורה הצובטת "אבא, תאהב אותי תמיד, גם אם לא אכין שיעורים" ו"תכול העיניים" – שיר אהבה וגעגועים לרב פרומן ז"ל, אבל הממתקים הללו לא רק שאינם מקלקלים את שיני הנפש, הם דווקא מחדדים אותה.

הרוקיסטית החסרה: ענבל פרלמוטר ורם אוריון / "ענבלאנס"

לפני עשרים שנה, שנת 1996, שהתה ענבל פרלמוטר ז"ל (סולנית "המכשפות" ויוצרת מוערכת בפני עצמה) בלונדון בחופשה. במהלכה, יצרה עם המוזיקאי רם אוריון את "ענבלאנס" – שירים שלה שהקליטה איתו בהקלטה ביתית. הרעיון היה להוציאו בארץ באופן צנוע על גבי קלטות במאות בודדות של עותקים.
זה מעולם לא קרה. בשנת 1997 פרלמוטר נהרגה בתאונת דרכים, והמיתוס של האלבום "הגנוז" התעצם ככל שעברו השנים וגברו הגעגועים אליה.
לאחרונה, רם אוריון, שהקליט איתה את האלבום – שחרר אותו סוף-סוף, בפורמט דיגיטלי. התשלום על כל רכישה עובר במלואו ישירות לחשבון הפייפל של צער בעלי חיים בישראל, ארגון שענבל התנדבה בו. קניית האלבום היא עזרה ישירה ומיידית בטיפול ובהצלת בעלי חיים במצוקה.
פחות מחצי שעה נמשך האלבום הזה, באנגלית, שבו נחווה שוב הקול המוכר של פרלמוטר – נמוך, חיוני ושוחר טוב גם באפלוליותו. היופי מתעצם בכאב ההחמצה על היעדרה מהזירה המוזיקלית והיצירתית. אפילו כשהיא שרה על יותר צללים מאשר אור – אורה בוקע: ברור, מדויק ורלבנטי; וגם כשקולה מתעוות על פני שיר שלם (""The Fog On The Bridge) – יש בו צלילות טהורה שצולחת את הזמן.

התפרסם בגלובס ב-21.4.2016