ליהונתן גפן היה – ויש עדיין – את הקול הכי יפה בעולם. קולו נוצק מהתמזגות של הבריטון המקסים של אריק איינשטיין, של העניגות של דיוויד ברוזה, של הבלוזיות של דני ליטני, החסד של יהודה פוליקר, הזוך של יעל לוי, הצלילות של יהודית רביץ, המתיקות של הכבש השישה-עשר, ועוד המון קולות נוספים שבקעו מגרונות זמרות וזמרים רגישים, שהתחברו למערכת חלל הפה שלו בדרך המיסתורית והמיוחדת של מילותיו.

הוא היה מוזיקאי – גם מבלי לנגן ולשיר, כי המילים שלו ניגנו ושרו, עם חוש קצב מדויק ויכולת לדקק ולעבות צלילים באמצעות אותן מילים שהוא היה אוֹמן (יוצר) ואוּמן (מקצוען מומחה) שלהן.

וישראלי – הוא היה ישראלי בייצריות נשגבת, ואולי גם בשגב ייצרי. הוא הטעין את המילים שלו בלהט האכפתיות והאהבה. מהן היו עשויות אנרגיות הכעס, המחאה והאל-פחד שלו.

ואנחנו, הישראלים, התמגנטנו לשיריו כי זיהינו בהם את האמת של האהבה הזו, אבל בעיקר כי הם כל-כך יפים. וכמו בכל שירים טובים, ניכסנו אותם אלינו, והם של כל אחת ואחד מאיתנו. פרטיים. אישיים. מעורבלים בחוויות קיומינו.

הנה כמה שירים שלו שניכסתי לחיי.

שירים שענת אוהבת במיוחד

כילדה, הייתי משוכנעת שספר השירים של ילדותי "שירים שענת אוהבת במיוחד", נרכש במיוחד עבורי. רק כשהייתי כבר גדולה, גיליתי הקדשה קטנה ויפהפייה של אמי, לאבי, שגילתה לי שזו הייתה מתנת יום הולדת שלה אליו, עוד לפני שנולדתי. ליבי יצא אל ענת בת הארבע ולאחיה הגדול בן ה-21, שכל אחד מהם התמודד עם יתמות טרייה ובלתי נסבלת, והשירים ניסו בכל מאודם לנחם. ולפעמים גם הצליחו. לא ידעתי את הכול בזמן אמת, כמובן, אבל השובבות והחמלה שמטעינות את המילים נשזרו גם בי.

השיר הראשון, בהקראתו של יהונתן גפן:

יהונתן סע הביתה / לחן: נפתלי אלטר, ביצוע: אושיק לוי

כן, אני מספיק עתיקה כדי שזיכרון מטושטש מהינקות שלי הוא נסיעה ברכבת עם אבא שלי בסבנטיז, ואושיק לוי שר שם שוב ושוב, ומצלמים אותו תוך כדי זה. כן, הייתי עדה ליצירת הקליפ, ומאז זה היה שיר שלי ושל אבא שלי, ואחר כך רק שלי, אבל אני שרה גם בשבילו.

יהונתן כתב על עצמו בגוף שלישי וסיפר על ביקור בלונדון, ופגישה עם חבריו שגרו שם באותה תקופה, ביניהם שלום חנוך ("ושלום מדבר אנגלית כמו שבקיבוץ"). הוא תימצת את נפלאות הבריחה שלהם אל טריטוריה תרבותית עדכנית, שמפעפעת בבועות של אלגנטיות אנגלית קרירה. אבל דקירות הגעגועים חוררו את הבית המתחזה, ודרכן ביעבע הבית האמיתי, המיוזע, האהוב, המצפה לשיבה אליו, שבוא תבוא.

גן סגור / לחן: יוני רכטר, ביצוע: הכבש השישה-עשר   

בעיר החלומות השבורים שלי, שכבר לא קיימת, הייתי מרכיבה את אחי-הכי-קטן על האופניים הכתומות שלנו אחר הצהריים, ואיכשהו, כאילו לא בכוונה אבל כן, היינו תמיד מגיעים לגן שלו. והוא היה סגור. אז הייתי שרה לו את "גן סגור", כולל הסיום המתפרע בג'יברישיות ("זה לא כל-כך-נ-נ-נ-עימ-לירותרות-ג-ג-גנסגו-גור") של חבורת הכבש. והוא היה בוכה, כי ההתפרעות הזאת הייתה קצת מערערת אותו, אבל בכל זאת, תמיד כיוון אותי למחרת להמשיך לפדל לשם.

אתם זוכרים את השירים / לחן וביצוע: חנן  יובל

כבר כילדה הייתי נוסטלגית – מתגעגעת לתקופות שלא הייתי בהן. ואהבתי לשיר. ביחד ולבד, עוברת על שירונים (ספרים עם מילים של שירים, מהימים שלא הומצא השירונט) דף-דף ושרה שעות. מאז אני גם זוכרת מילים של שירים. והשיר הזה, "אתם זוכרים את השירים" הוא על הישראליות שעשויה משירים, חברוּת ותמימות שהוכתמה עדיין רק מעסיס אבטיחים.

נד נד / לחן וביצוע: יהודה פוליקר

קפיצה בזמן שנים ארוכות קדימה. זהו יהודה פוליקר הפצוע, דוד שכול טרי, שמחוסר יכולת למצוא מילים לכאבו, מוציא אלבום שכולו מנגינות ("לעיניך הכחולות") ורק שני שירים. אחד מהם הוא "נד-נד" שכתב יהונתן גפן. שיר על החיים המתנדנדים בין חגיגה לבדידות ובין חוזק לחולשה. ומאז ששמעתי אותו לראשונה באדיקות, ועד היום, אני שמה לב לחיוך הקטן, הלא נראה, שבו פוליקר מבטא את המילה "נולד" במשפט "בכל מקום בו משהו מת, משהו אחר נולד".