שיא מכוון

בשנות ה-90 התקיים בעיתון "העיר" המנוח טורניר סוער. התחרות התיימרה להכריע אחת ולתמיד מהו "סולו הגיטרה הישראלי הטוב ביותר". לשלב הגמר הגיעו שתיים: הגיטרה החשמלית ב"שיר סתיו" של אריק לביא ("כל הנחלים הולכים לים") והגיטרה האקוסטית ב"העץ הוא גבוה" של להקת אחרית הימים. בשניהם הגיטריסט היה יצחק קלפטר. אחרי התלבטות סוערת של השופטים, שחלקם גיטריסטים וירטואוזים בפני עצמם, הוכרז לבסוף המנצח בדו-קרב: הסולו החשמלי של "שיר סתיו". וכך, קלפטר בעצם ניצח את עצמו.

גם הופעת המחווה לקלפטר, "דמיון חופשי", שהתקיימה בהיכל התרבות בת"א בצהרי שישי טרום שבועות (7.6.19), הייתה הופעת ניצחון. המנצחים היו הנוכחים כולם, על הבמה ולמרגלותיה – קהל מגוון ורב-גילאי. כמו שהיטיב להגדיר דיוויד ברוזה, דקות לפני שזעק בהתלהבות באמצע "שיר אהבה בדואי": "לא זכורות לי הופעות שבהן האמנים נהנים כמו הקהל".

הצלחת המופע התבססה על שילוב הרמוני בין זמרים נודעים כמו ברי סחרוף, דני סנדרסון ("מורי ורבי", כינה אותו קלפטר) וברוזה לפחות מוכרים כמו: שרון קרלן, שפתחה את ההופעה בנעימה "דה בה דה" (אות הפתיחה לתוכנית "4 אחר הצהריים" בגל"צ), ולאורך ההופעה, בכל שיר ששרה, השהתה את המילים בכבוד ובהתכוונות.

די בהתחלה הוגש תפריט טעימות מהמוזיקה של קלפטר, על-ידי גיא מזיג שניהל מוזיקלית ורועי בר נתן. "קפסולה קלפטרית", הם כינו את מחרוזת השירים, שהתאחדו לשיר אחד ארוך שעשוי מרבים משיריו ולחניו, עם חיתוכים והרכבות משעשעים, כמו: "שוברת לבבות קטנה, אני שביר מתפורר בקלות, אבל מחזיק מעמד". וגם: "אני אוהב את גלית בעיקר עם צמות, אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו".

ההופעה הדגישה את גדולתו של קלפטר כגיטריסט, במחוות של גיטריסטים אגדיים כחיים רומנו ושלמה מזרחי – שהופיע לצד ברי סחרוף (שהנציח אותו בשירו "כמה יוסי" – "ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן") וגם לצד שלומי נוסף, ברכה, גיטריסט ענק אף הוא. עוד גיטריסטית מצוינת: תמר אייזנמן, שרה את "רק אתמול" וחידדה בנימה מחוספסת את השעבוד מרצון למען האהבה. רצף סולואים מפורסמים של קלפטר (כולל השניים מהפתיח) שבוצע בחגיגיות על הבמה, קיבע באופן סופי את עליונות קלפטר הגיטריסט.

השמירה על העיבודים הישנים והמפורסמים של השירים יצרה הופעה כייפית בעליל. לכאורה, מה הטעם במופע גרסאות כיסוי הדומות למקור? הרי העניין הוא לחדש. אבל הקסם בהופעה התחולל במפגש בין העיבודים המוכרים לקולות אחרים ושונים בתכלית. לעיתים נדירות, היו בכל זאת עיבודים מעט שונים, למשל, ב"בלילה" היפה, שקלפטר ביצע עם יעל לוי בפסטיבל הזמר 1980, ודודו טסה שר בגוון אפלולי וסילסל בקולו במקום החצוצרות שבמקור; ובעיקר: "תעשי רק מה שאת אוהבת", כשגל דה פז בקולה השחור, כזמרת נשמה כנסייתית, הוסיפה לו אנרגיות אסרטיביות, מתודלקות בגיטרה של שמוליק בודגוב – עוד גיטריסט-על.

קלפטר עצמו הצטרף לשירים ספורים. בקולו הנוכחי – צרוד ומרוסק – הוא העניק לשיריו ממד חדש, פגיע וכמעט מיתי, במיוחד כשאצבעותיו הטביעו עצמן על הגיטרה. הוא לא רק ריגש, אלא גם הצחיק, כשסיפר למשל שאריק איינשטיין ביקש ממנו – משוחרר טרי מהצבא – לכתוב לו שירים ולנגן איתו. "אני לא יודע לכתוב ולא יודע לנגן", הגיב, ואיינשטיין ענה: 'אז תנגן רע!'. "אז זה הרע שאני מנגן", הוא חתם. "אני רוצה אותך, אתה יקר לי", שרה איתו קרלן בדואט "עד עולם אחכה", והקהל הסכים איתה.

וגם הסכים שהביצוע של סחרוף, ביחד עם טסה, ל"שביר" של איינשטיין, היה מופתי. סחרוף לא נשמע שביר, אלא דווקא עוצמתי, וכששלמה מזרחי הצטרף אליו בעוד שיר איינשטייני בלחן קלפטרי – "יושב על הגדר", הגיטרות של שתיהן התנפצו בצליליהן על הבמה ומעבר לה. אחר כך הצטרף לסחרוף שלומי ברכה ל"דמיון חופשי", ושני אלופי הגיטרה הללו רכבו על הגיטרות כמו קאובואים על סוסיהם, "גולשים עם הרוח מעבר להרים".

קלפטר, שהגיח גם לשיר את "צליל מכוון", התרגש מאהבת הקהל. "נשיקות לכולם", הכריז, "מה אתם עושים היום בערב?". אחר כך שר את "נפגשנו", שהוא חתום בו גם על המילים, ותוך כדי ש"הלחן מסתלסל עם המילים, השורות הופכות לשירים" – ההופעה המשיכה בדרכה לפנתיאון ההופעות הטובות ביותר, ואכן, בסיומה הוא מלמל שוב ושוב: "זה השיא, זה השיא".

התפרסם בגלובס ב-14.6.2019