פתאום, מתוך כיסוי התיאטרליות הצינית שמבעדו שרה ירדנה ארזי את "מתה לחיות", בוקע כאב. השיר, שבו היא משמשת קול לאישה נבגדת שמשיבה לעצמה את חייה, הוא אחד מהישגיו של האלבום "בושם על עורי", ובו היא גם מכריזה: "אני לא רוצה לחיות את העבר".
 
פיסת עבר מכובדת יש לארזי: קריירה אינטנסיבית של זמרת-כוכבת, 15 אלבומים, 14 שנות אלם מוזיקלי, וקאמבק עכשווי שמדלג מעליהן היישר אל ההווה. כן, ארזי עומדת בדיבורה ומסיטה את ההיסטוריה שלה, לא מתוך התכחשות – היא דווקא מחייכת אל העבר (למשל כשמאחדת את שלישיית "שוקולד מנטה מסטיק" בשיר "מה קורה אחי") – אלא לטובת ההתחדשות.
 
יהודה פוליקר מסייע לה באתגר. כמו באלבומה "אנשים זרים" משנת 92', גם ב"בושם על עורי" הוא עיבד, הפיק, הלחין, ניגן בכלים רבים והפעם גם כתב מילים (לצד כותבים נוספים). גם באלבום הזה ארזי מתקיימת בטריטוריית המיינסטרים, אבל מבסיס השיגור הנוח הזה היא משגרת שירי מחאה חברתיים, שהבולט שבהם הוא "מה קורה אחי", בעיבוד טראנסי מרענן, שפוליקר כתב על פי מאמר של פרופ' עוז אלמוג. מדובר במחאה מבריקה נגד שפת התרבות ותרבות השפה, והיא נכנסת בקלות לעור המאזין כדי להטרידו מבפנים. ויש גם שירי כאב ("הודעה נמסרה למשפחה"), שירים פמיניסטיים ("אשה חדשה", "מתה לחיות") וגם את "מה יהיה עלינו" – שיר מחאה אקולוגי יפה.
 
זאת לא הפעם הראשונה שארזי מבטאת בשיריה מחאה, ובזיכרון הישראלי הקולקטיבי נשמר לטובה שירה האמיץ "הביתה" מתקופת מלחמת לבנון הראשונה, שכתב אהוד מנור. גם באלבום הזה ישנו שיר של מנור שמבטא את כאב הישראליות – "היתה לי ארץ", אבל הפעם הוא לא סוחף, אולי בגלל הצליל החם של האקורדיאון, שמנטרל אותו, או אולי בגלל סולו הגיטרה הזועק שהוא קצרצר מדי. ובכלל, המחאה עתירת הכוונות הטובות לא נצברת למאסה אפקטיבית משום שהאלבום אינו אחיד. לצד השירים הדעתניים, יש גם "שירי יחסים" קלישאתיים וחסרי ייחוד כמו שיר הנושא ושיר הלל לתל אביב ("תל אביב מגג לגג").        
 
למרות שחלק מהלחנים של פוליקר חלשים ב"בושם על עורי", הרי שנוכחותו המוגברת במילים, חלקן עם חרוזים נהדרים, מעוררת געגועים לאלבומו המתמהמה. פוליקר משכלל כאן את איכויותיו ככותב, שמיטיב לכתוב באמינות גם מנקודת מבטה של אישה.   
 
המפגש המחודש עם ארזי הזמרת מגלה שקול האלט היפה שלה נשמר ושהיא מיתנה את הדרמטיות שבו (מלבד בפעמים שהיא "משחקת תפקיד" כמו ב"מתה לחיות"). הפעם היא שרה בעדינות ובצניעות, שלא גורעות לרגע מנוכחות קולה. בתקופה שבה נוהגות זמרות חדשות להבליט את קולן בצעקות, יש ריענון באופציית השפיות השקטה שארזי מציעה בשירתה. גם בלי צעקנות פורצים ממנה היטב הכאב שב"מתה לחיות", אבל גם החיוך שלה, שנשמע בבירור בשיר "כשאתה זה אני". אם ארזי תביא את שני הקצוות הכנים האלה לאלבומה הבא, הפעם באופן פחות מתפזר ויותר ממוקד, "בושם על עורי" יירשם כצעד משמעותי בהתפתחותה כזמרת ששיאיה עוד לפניה.  
 
פורסם ב-ynet ב-20.10.09