כשהייתי בן חמש, נהגתי לשבת במיטה ולבקש מאלוהים: תעשה שאחרי שאספור עד שלוש, יחכה לי מתחת השמיכה כלב קטן, גור.
אחר כך ספרתי עד שלוש, וחיכיתי רגע. קיוויתי. ואז הכנסתי את היד שלי לשמיכה והתחלתי למשש.
ולא היה שום גור.
 
כשהייתי בן עשרים וחמש, לפני שנכנסתי אל הבניין שלי, עצרתי רגע, ליד הכניסה, וביקשתי: תעשה בבקשה שכשאגיע לקומה שלי, היא תשב על המדרגות ותחכה לי.
אחר כך הייתי עולה מהר שתי קומות, ולפני הקומה השלישית מאט.
אבל היא מעולם לא ישבה שם.
 
כשהייתי
 
"לא", אומר רני. "אני לא מבין איך זה רלוונטי".
הוא מביט בשריטה הטרייה שעל הגיטרה שלי, ולקוצר הרוח שלו יש ריח של זיעה. כל השאר יצאו להפסקה והשאירו את כלי הנגינה שלהם פעורים. אני תוהה אם לכלים יש מערכות יחסים שמקבילות לשלנו.
נניח, מיקי ואני כל הזמן מתווכחים. האם זה אומר שגם בלעדינו יש מתח בין התופים והגיטרה?
והשיחות השקטות בין אורן לביני. האם בזמן שאנחנו לא נמצאים, הבס שלו מציע סיגרייה לגיטרה שלי, והם מתרחקים עם הרהורי הקול שלהם עד למקום שבו נכתבות המנגינות. אבל אנחנו עילגים לגמרי, וכאן נכנסים הקלידים של רני – וכל צליל הופך מילה.
 
רני מושיט לי פתק. אני מנסה לקרוא את הכתב המקושקש שלו, ושוב משתאה איך הוא הפך את המחשבות שלי לשיר. "אבל אמרת שזה לא רלוונטי", אני מזכיר לו.
"בוא", הוא אומר, "אני צריך את העזרה שלך".
 
וכשמיקי ואורן חוזרים הם שומעים אותנו שרים להם את מה שבמשך כל היום המנגינה של כולנו התפתלה והתפתלה ולא הצליחה להגיד.