שלום גד, אלבום "היהודי המעופף", אוקטובר 2010
7 באוקטובר 2010כנסיית השכל, אלבום שורות של אנשים, אוקטובר 2010
31 באוקטובר 2010
אחרי ארבעה ימים חזרתי לשדה הקרב, שנותר כפי שהשארתי אותו: כוס מי זכוכית על השולחן, כרית מהמיטה על הספה הסתורה, מזרן יוגה ועליו סימנים נוגעים ללב של רצון טוב, טבלית ריקה של אנטיביוטיקה, מוות בוונציה מפנה גב פתוח על השטיח, מדחום על 39.3 מעלות.
בין יום חמישי הפסיכי לשני הנוכחי הפרידה טריטוריה מבהילה בקביעותה הארעית, אבל היום שבתי אל המקום הקבוע, שפתאום דווקא הוא רומז ארעיות.
אתמול נראיתי כמו כולם, ורק צמיד משונה שלא הצלחתי להסיר העיד כי אני עדיין שייכת למתחם המשונה ההוא, זה שמקבלים בו אנטיביוטיקה ישר לווריד. ברחתי איתו לשעה. הצלחות שלנו כבר התרוקנו כששמענו את מאיר אריאל שר "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב".
"אני כל כך אוהבת את השיר הזה", אמרתי לו, וקמתי ללכת בעצב. "חכי", הוא אמר, "בואי נישאר עד סוף השיר". נפעמתי מהבנתו האינסטינקטיבית וגם מכך שקיבל על עצמו את פסק ההלכה בדת היפה מכל – לא מפסיקים שיר יפה באמצע.
"זה הדבר הכי מקסים שעשית למעני", התרגשנתי. לרגע התבלבל, לא ידע אם זה עלבון או מחמאה.
"בוא נלך", מלמלתי, "לפני שיתחיל שיר יפה אחר". מאוחר מדי. קולה הבלתי מתפענח, תבונתה השירית, העדינות, המילים החכמות ושמלת המנגינה ההולמת. מוכרת, אך לא מזוהה. פתחתי מגירות קטלוגיות עם מדבקות של שמות והם חרקו בראשי. ניסיתי ללכוד פיסות מילים, לשנן אותן כדי לאתר ולנכס בזמנים מתקבלים על הדעת – היום למשל (המחר של אתמול). ביקשתי שיעזור לי והוא ניסה, אבל עד שחזרנו נותרה אדווה.
בעדינות אני מפנה עכשיו את שדה הקרב, מנערת את המדחום ומודדת 37.2. טופס שחרור בתיק ושחרור בלי טופס בלב.
* מתוך "שדות גולדברג" מאת מאיר אריאל
16 תגובה
לקרוא את מוות בוונציה כשחולים יכול להיות מאוד מדכא.
אני אוהבת את מאיר אריאל, אבל אני לא שוכחת לו את האמירה ההיא הגועלית ההומופובית. כל כך חבל
לאיה
את "מוות בוונציה" "הוא" קרא (הפעם).
ומאיר אריאל שילם על האמירה המגעילה שלו מחיר כבד.
לתימורה,
הבנתי
על מאיר אריאל: יכול להיות שהוא שילם, לי זה השאיר איזה הד שלא נמחק, אבל בלי קשר אני אוהבת את שיריו. השיר שהבאת כאן נהדר במיוחד
רפואה שלמה
איה, סיכמת בדיוק את היחס שלי אל מאיר אריאל.
ותודה על האיחול. זה עוזר 🙂
תימורה, שמחתי לעזור 🙂
תודה איה 🙂
איך לכדת את הקסם של "עד סוף השיר" ואיך שאסור להחמיץ אותו, ואיך שמי שמבין את זה אוהב אותך באמת.
רפואה שלמה. מוות בוונציה טוב לנפש בכל עת, גם אם אף פעם לא קל.
רוני, תודה רבה על האיחולים ועל תגובתך המזוקקת והמחזקת.
לא רק שלכדת את הקסם אלא שיצרת קסם חדש בחיבורים הלא צפויים והכל כך רלוונטיים.
תודה
אסתי, תודה רבה!
אהבתי לקרוא, אוהב את האוויר המיוחד שבא יחד עם הכתיבה שלך, יישר כח, אבא היה שמח בכתיבה הזו, בעברית הרעננה. כל הדיבור על האמירות ההן…חבל לקבע מסמרות בטעות…חבל שדיבור פילוסופי במהותו, שאלה שנשאלה על הכתוב בתורה ביחס להיותו איש מאמין, תמים הוא היה, ענה בתמימות, לא רצה לפגוע ומעולם לא ביטל או זילזל באף אדם, כולל כולם, ההיפך הוא הנכון. לכו אל הראיון המקורי שהתחיל את כל הסיפור, ב"זמנים מודרנים" עם הכתב צחי כהן. שם די ברור שאין כוונת זדון. נסחפתי…בכל מקרה, רק בשורות טובות והמשיכי כך. כל טוב.
שחר
תודה רבה שחר!
משמח אותי לקרוא את דבריך משני כובעיך – הפרטי והמשפחתי.
תודה ובהצלחה – ביצירה ובהנצחה.
תימורה
נ.ב. http://2nd-ops.com/timora/?p=25933
יפה כל כך. גם עלי זהו מהשירים האהובים של מאיר אריאל. מקווה שבינתיים חזרה הבריאות אלייך.
יעל, תודה. שלומי בסדר (אם מתעלמים מאיזו הצטננות פושטית בהתהוות). מקווה שגם את בטוב, ומקווה עוד יותר שניפגש – "לגמרי במקרה", כמובן. רצוי באיזו הופעה 🙂
נו, אם מישהי הגיבה אתמול, אז אני יכולה להגיב היום.
מקווה שאת בקו הבריאות, שומעת מוזיקה טובה, ומתכננת פוסט חדש 🙂
גלית, אהלן. כמו תמיד, כיף שאת מגיבה.
גם אני מקווה שטוב לך, ואני שמחה שבניגוד אלי – אצלך פוסטים חדשים הם משהו ריאלי לגמרי 🙂 אצלי זה יותר (אפרופו מאיר אריאל) בכיוון של "תעזבנו יום, יעזבך יומיים"…