כמו "בן של", שבתחילת דרכו מושווה לאביו המפורסם – כך כל להקת רוק ישראלית נשית חדשה נדרשת למבחן "המכשפות". במיוחד אם ב"ליידי D", השלישייה החדשה, מככבת, ולא רק על התופים, יעל כהן, שאחרי "המכשפות" השתתפה בכמעט כל להקת רוק נשית שקמה אחר כך ("ונוס", "מונרו" ו"ליליפוט"). ההשוואה ל"המכשפות" אינה קרתנית, קנטרנית או קטנונית. ענבל פרלמוטר, יפעת נץ ויעל כהן לא רק היו חלוצות בתחומן, אלא הפקידו בידי המוזיקה הישראלית רף גבוה המיועד לרוקיסטיות שמתקבצות לשיר ביחד.

אז איך עומדות "ליידי די" בהשוואה? בכבוד, וכישות נפרדת לגמרי. הדמיון הוא ברוק הרהוט, הטרי, האינטליגנטי והיפה, החוצה מגדרים מבלי לאבד את נשיותו. השוני הוא בטביעת הצליל המובהקת שלהן, שמתמקדת בליעד שר – הסולנית שקולה לא "יפה" במובן הסטנדרטי אלא בעושר הבעתו. יעל כהן ושיר קונקי מצטרפות אליה ויוצרות איתה הרמוניה מרהיבה וצנועה כאחד. הן שרות במיומנות, כאילו השתייפו יחד מאז ומתמיד, והתוצאה היא הומוגניות שנוצרת מהאופן חסר הרבב שבו מבצעת כל אחת מהן את חלקה.

זה קורה החל מהשיר הראשון, "ספק", הפותח את האלבום במהלומה שמכניסה ישר לעניינים. מיד מתגלה השימוש המוצלח שעושות הליידיות בשילוב שבין מילים למנגינה. וזה תקף לכל  11 השירים (בעצם 12. יש רצועה נסתרת בשם "שלגייה") שכולם טובים, חלקם גם מצוינים ("בובה" ו"כשאחליט שזה נגמר"). שר אחראית לכל הלחנים היפים, וגם מילות רבים מהם שייכות לה. את השאר כתבו חברותיה להרכב, קונקי וכהן. הטקסטים אינם מושלמים, ונעים בין הברקות (למשל "האמת גם היא שיקרה" או "שיווי משקל מעודן") לבין בנאליה ("שורף אותך כמו אש", פוחדת להלך על קרח דק". עם זאת, אין טעם לשפוט את המילים מחוץ למנגינות, משום שבמקרה של "ליידי די" מדובר בחטיבה אחת, דינאמית ונמרצת.

בניגוד לזמרים מז'אנר הסלבריטיז, שמחשיבים עצמם כרוקיסטים, אך תופסים את הרוק במובן החיצוני הוויזואלי שלו – "ליידי די", במינימליסטיות עניינית ומקצוענית של גיטרה-בס-תופים, מבצעות במיומנות רוקנרול עשוי היטב. למעשה, המצוינות הנעימה שלהן עלולה להעלים את הפצע ולהשכיח את הכאב, שמגורען בשירים ונרמז בשמותיהם: "ספק", "ראי הוזהרת", "קוצים חלודים", "מצב מסוכן", "קללה", "תתאהב ותשנא", "כשאחליט שזה נגמר" ו"סערה". אבל היצירתיות שלהן דואגת לשמר את המקורות הדוקרים ומפעילה אותם. זה מתבטא בעיבודים שיוצרים לעיתים תחושת בהילות עם גיטרה טורדנית או תזזיתית ורעש מצטבר. וישנן גם פתיחות מפחידות כמו הדקלום בקול המכשפתי-דודתי בדרמטיות מלאכותית בשיר "תתאהב ותשנא" או החריקה המצמררת בצורמנותה, לפני הצלילים העדינים שבהמשך, בשיר "סערה".

"החיפזון מהשטן. הסבלנות מובילה לשלגייה", הן כותבות בסוף החוברת, מרמזות לשיר הבא, הסודי. אז באופן שמכבד את חוסר יומרנותן, מתחשק לבקש מהן אלבום נוסף, או לפחות הבטחה שיישארו. גם אם משבצת ה"להקת רוק ישראלית נשית" תאויש בידי אחרות, הקול הספציפי של "ליידי די" נחוץ כאן.

ליידי D, "ליידי D", "התו השמיני"                   

31.1.07, ynet