שירים מימים אחרים

הקרוב, החסרה והאפוקליפטי – שלושה אלבומים שמומלץ לשמוע דווקא עכשיו

אהוד בנאי / "השלישי"

השירים של אהוד בנאי הם חבילות אישיות עם מתנה שהנמען הישיר שלה הוא הלב שלכם. ולב מעריך כנות, עומק ונחמה מוגשים בקול חם. השירים של בנאי הם מדורות בקומזיץ פרטי באמצע מסע – מחממות, מאירות וצופנות משקה מתבשל בפינג'ן של תקווה.
כל אלבום של בנאי קולע בול, אבל "השלישי" שלו, משנת 92', בהפקת יהודית רביץ, מצליח במיוחד להפגיש מציאות רב-שכבתית עם דמיון עז-הבעה. שלא לדבר על כך שהשיר הפותח הוא "שיר געגועים", כלומר דוד ושאול, שבו התנ"ך ואנחנו חיים באותו רובד של זמן והתשתית המקשרת היא המוזיקה, עם כוחות הריפוי שלה.

ותמיד יש מה לרפא במציאות מחרידה שבה משוטטים "כלבים משוגעים". כל תקופה, והכלבים המשוגעים שלה. ואהוד בנאי לא מסתיר ולא מייפה, אבל מגיש – כמו רופא אמיץ בשדה קרב של מגפה – תקווה: "אל תפחד, אתה לא לבד".
ובאמת, איך אפשר להיות לבד כשאנחנו מוקפים בדמויות כמו "פלורנטין" החד פעמית בצבעוניותה וביצחק שן זהב ושמואל מ"שעה של מיסתורין", ועלילותיהם המערבות "יותר מארבעה מימדים" עם המבצע הנועז "נגד כל חוקי הזמן".

אין ספק שהאלבום "השלישי" שובר את כל חוקי הזמן, עובדה שעברו כמעט 30 שנה, והוא עדיין – כמו שם האלבום שקדם לו – קרוב.

יהודית תמיר / "יהודית תמיר"

יהודית תמיר היא זמרת שאומנם הוציאה רק שני אלבומים, האחרון שבהם, "פרחים אדומים", בשנת 1994, אבל נוכחותה בשנות פעילותה, וגם העדרה המוזיקלי כבר יותר מחצי מאה – חזקים ומהדהדים, מעוררים כמיהה לשמוע אותה שוב, מחדש.

אלבום הבכורה שלה, הנושא את שמה, יצא בהפקת יהודה פוליקר, שהלחין את רוב שיריו (וגם עושה קולות), והלהיט הכי גדול שלו, שמוכר גם היום, היה "רומיאו". מלבדו, בקולה עז הרגש, מחצו את הנפש גם שאר השירים, רובם משרטטים דמויות של גברים מנקודת מבט נשית מסורה המתירה לעצמה לחשוף פגיעות מבלי להיות תלותית ולו לרגע: "סירנה", "נסעת מכאן", "שומר האש".

לא מפתיע שהאש היא מוטיב חזק בשירים של תמיר. היא עצמה זמרת-אש, שבוערת מבלי לכלות, ובקול מר – הכי רחוק ממתיקות מזויפת – מחוללת את השילוב הנדיר של אמון ואמונה.

פונץ' / "דנה ראתה עב"מ"

להקת פונץ' זכורה לרבים בעיקר משנות ה-90 – תור הזהב של הרוק הישראלי. שני מנהיגיה-סולניה, יוסי בבליקי ושלום גד – שבהמשך טיפחו גם קריירת סולו מוערכת (שמשגשגת גם היום), הובילו עם הלהקה להיטים כמו "ונדמה שישוב", "עדינה" ("חייל אמריקאי במיטה"), "אני מאוהב בבחורה מבת ים" ועוד.
פחות זוכרים להם שאחרי התפרקותם, הם שבו והתאחדו, בשנת 2002, והתוצאה הראשונה היא האלבום המצוין והמסתורי "דנה ראתה עב"ם", שיש המגדירים אותו לא רק כפסגת יצירתם אלא כיצירת מופת, משיאי הרוק הישראלי לדורותיו.

בימים אלה, ממגנט להאזין לשירים היפהפיים שרותחים ומבעבעים אפוקליפטיות, פחד עמום וחסד של התאהבות. שירים ממכרים-מטרידים – במובן המגרה יצירתית – כמו "מסע אל תוך גוף האדם" לצד משיחיות לופתת כמו כת בשיר "ווקמן" וחיזיון תנ"כי-עתידני בשיר הנושא: "אנחנו הולכים עכשיו לראות את השמיים נפתחים והירח בוער והאדמה מתנדנדת לאור הלילה החיוור, ותן לי כוח לצאת מזה בשלום".

האם נצא מזה בשלום? השיר האחרון הוא "התקווה". כן, ההמנון הלאומי, אבל במנגינה חדשה ועיבוד שמתריס מחאה יותר מאשר מציע חיבוק. על רקע הסירנות מהשיר, שיללתן פוצעת, ספק אזעקה ספק צפירה של יום הזיכרון, נשאלת השאלה למה דווקא עכשיו מומלץ להקשיב ל"דנה ראתה עב"מ". והתשובה? כי יופיו המכאיב מחשל.

התפרסם בגלובס ב- 10.4.2020