מירב שחם, מעצבת הפתיח הוויזואלי של "שעת נעילה", מספרת איך הסדרה התערבבה לה עם החיים

"החומרים נכנסו לי מתחת לעור"

"אני מרגישה שאני חיה בשדה קרב כבר כמה חודשים", כתבה מירב שחם בפוסט בפייסבוק בסוף אוקטובר האחרון, עם עלייתה של הסדרה "שעת נעילה" ב"כאן". שחם – מעצבת, מאיירת ומתמחה בעיצוב פתיחים לטלוויזיה – כבר יצרה פתיחים ויזואליים לשלל סדרות ("פאודה", "האחיות המוצלחות שלי", "שב"ס", "המנצח" – הן רק חלק מעבודותיה). אבל דבר לא הכין אותה ליצירת הפתיח והאריזה הגרפית של "שעת נעילה" ב"כאן" – סדרה שלא רק התוצאה שלה סוחפת מבחינה רגשית, אלא גם ההפקה שלה.

איך הגעת ל"שעת נעילה"?
"כשירון זילברמן הבמאי ביים את הסרט 'ימים נוראים', נוצר בינינו קשר מקצועי, שבסוף לא הבשיל. הוא סיפר לי אז שהוא עובד על סדרה על מלחמת יום כיפור. הגעתי לחדר העריכה, ודפנה פוזן – אחראית הארכיונים של הסדרה – חשפה אותי לחומרים ממלחמת יום הכיפורים. היה חשוב ליוצרים שאני אדגיש בפתיח את האופוריה שהורגשה בארץ לפני שהתחילה המלחמה. כך, למשל, לקחתי מהארכיון את הקהל שמופיע בפתיח – זה מתוך הופעה של לאונרד כהן בארץ".

בפוסט בפייסבוק שבו תיארה את העבודה על הפתיח, שחם כתבה: "היה ברור שמתבססים על סרטי 8 מ"מ שאת רובם צילמו חיילים בשטח. צפיתי בשעות על גבי שעות של חומרים שנכנסו לי מתחת לעור והופיעו לי בחלומות".

על מה חלמת באותה תקופה?

"חלמתי למשל שאני באולם שנמצא במרתף, מתחת לאדמה, עם עוד אנשים. האויב עומד לכתר אותנו, ואנחנו נערכים למתקפה. טנקים מכל הכיוונים. ואז אני אומרת לכולם: 'למה אתם נשארים כאן?! אתם משוגעים! עומדים לכתר אותנו. אם נישאר, נמות'. הייתי צריכה להחליט אם להישאר איתם או לברוח. ברחתי".

מזכיר דילמות מתוך הסדרה.
"כן. חתיכת דבר, הפרויקט הזה".

איך את ניגשת לעבודה על פתיח לטלוויזיה? כשאת מתחילה לעבוד עליו, את כבר יודעת איך הוא ייראה בסוף, או שאת מאפשרת לחומרים להוביל אותך?
"הדבר הראשון שאני עושה הוא תחקיר על הנושא של הסדרה, וכמובן משוחחת הרבה עם הבמאי – שאני עובדת איתו צמוד. אני מחפשת רפרנסים מדברים אחרים שנעשו כדי לקבל השראה, אבל אף פעם לא באמת יודעת איך זה ייראה בסוף. זה לא תמיד רק הפתיח. ירון ביקש למשל שאני אצור לסדרה פונט מיוחד, שיהיה דומה לטנקים".

 מירב שחם / צילום: פרטי

ואכן, הפונט המיוחד ששחם יצרה, עם הכובד והמסה של הטנקים, הפך גם הוא למזוהה עם הסדרה – כמו המוזיקה של אופיר לייבוביץ' שנועצת את הכאב היישר בבלוטות הדמעות.

שחם, שעבדה בעבר כמעצבת פרומואים לטלוויזיה ב"רשת", וכיום מלמדת במכללת שנקר במחלקה לתקשורת חזותית קורס עיצוב פתיח גרפי, מעצבת גם עטיפות לספרים ולאלבומים (דיסקים), בין השאר של בן זוגה, המוזיקאי המוערך יהוא ירון ("האלבום החדש שלו כמעט גמור, אולי אני אעצב אותו").

גם לה יש פלירטוט עם המוזיקה. ב-2013, למשל, היא הוציאה אלבום משלה (שירה, כתיבה והלחנה) בשם "איש שלא הבחין בשום דבר". תקופת הקורונה דווקא מוצאת אותה עסוקה במיוחד: "העבודה על 'שעת נעילה' עוד לא הסתיימה", היא מפרטת, "בדיוק עשיתי סגיר לפרק 8, ועוד משהו קטן לפרק 10. חוץ מזה, אני עובדת על שני פרויקטים: פתיחים ל'שקופים' – תוכנית מערכונים ב'הוט' וסדרת דרמה בקשת. כיף לקפוץ מסיפור לסיפור. אני גם לומדת בתוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל".

מה העבודה שלך שאת הכי גאה בה?
"שתי הבנות שלי".

עניין שלא גורם לה לגאווה הוא מיעוט הנשים בתעשיית הטלוויזיה. "היום התקשרה אליי מישהי מחברת הפקות שמפיקה סדרה על חיילות", היא מספרת, "בהפקה הזו דווקא יש רוב נשי – כולל במאית ועורכת, אבל היא יוצאת דופן מהבחינה הזו. דיברנו על כך שבטלוויזיה אין הרבה נשים. בימי צילום, הצוות הוא בעיקר גברי, כמו בצבא. יש את הבמאי והצלם – ומולם המלבישה והמאפרת. ולמה זה ככה? אולי כי בטלוויזיה צריכים להיות זמינים כל הזמן. יש אווירת חדר מיון, כל רגע עולים לשידור. אבל בשעה שלוש וחצי, אני לוקחת את הבנות מהגן ומבית הספר, ורוב הסיכויים שלא אענה לטלפונים בשעות האלה. מה המסקנה? צריך לפתוח בית פוסט (גמר הפקה) נשי. יום אחד אני אפתח כזה"!

פורסם בגלובס ב-5.12.2020