מופע המחווה של אסתר שמיר – "האמא של הזמרות היוצרות בארץ" – כלל את שיריה הרלוונטיים מתמיד עם מסר החיזוק שלה לנשים בכלל, לנשים היוצרות בפרט, ולליברליות

מועדון צוותא בתל אביב, שלשום (יום שישי 6.1.23). הזמן על השעון הראה טרום-צהריים, אבל הזמן העקרוני גילה חיים שלמים שהתגלמו ביוצרת חכמה אחת, שמיטיבה לנסח במילה ובצליל דקויות אנושיות ולזקק את חוויית החיים כולה בשיר אחד. כלומר, בהרבה שירים: אסתר שמיר.

תוך כדי מופע המחווה שנערך לה, חשבתי שזה לא מקרה ששיטת הריפוי שפיתחה במהלך השנים נקראת "קול הרוח". הרי הרוח חוזרת בשירים שלה שוב ושוב, כמוטיב מרכזי: "חזקה מהרוח", "רוחות סוערות לוחמות על כל עבר" (בשיר "אמצע ספטמבר"), "מול הרוח והים" (בשיר "ברנדי וג'יטאן"), "הרוח תשנה את כיוונה", "ובעצים ליד ביתך נושבת רוח, את מחכה שהיא תקרא ממש בשמך, כי את רוצה לעוף יותר מרוח" (בשיר "תחנה בזמן") – ואלה דוגמאות רק מתוך שירים שהושרו במופע. יש עוד רבות.

המופע – בהפקתו המוזיקלית של אמיתי פריינטא, שגם ניגן בס ואיתו תמיר גרוס בקלידים, אודי שימחון בגיטרות ועומר פאנק בתופים, ובהנחייתו של יואב גינאי – היה מצוין כי שילב בחוכמה את להיטיה של שמיר (ויש לה רבים) עם שירים מוצנעים יותר, חלקם בוצעו על ידי הזמרים המקוריים (גלי עטרי ב"חזקה עם הרוח" ו"אמצע ספטמבר") וחלקם זכו לביצועים חדשים שטלטלו אותם. הנה רק אזכורים קצרים לרגעים חזקים, אבל ממש לא יחידים, במופע:

קרן הדר ועדי כהן שבביצוע המשותף שלהן ל"ברנדי וג'יטאן" שפעו סיסטרהוד אמפתית מקסימה, שהלמה את המילים "את מאבדת את הראש, תגידי מה איתך. הרי הסוף ברור מראש, אני דואגת לך".

סי הימן – בשיר "עד הסוף" – שמספר על יחסים מסוכנים, רעילים ואלימים – החצינה ברוקנרול מתקומם: "את בצרות", והמפוחית שלה זעקה כמו אזעקה.

והיה אפרים שמיר, שאי-אז רחוק בשנים, הוא ואסתר היו נשואים. הפעם – כשהתגבר בחינניות על תקלה טכנית – הוא הנכיח שיר ילדים מפרויקט חדש (ובעצם ישן, אך ממומש רק עכשיו) – שיר מתוק וקצרצר בשם "ילדה במשקפיים" (הומאז' לשיר "נערה במשקפיים") שאחרי סיומו אמר כמנהג הילדים "עוד פעם", וביצע אותו שוב, ושוב.

לא פחות מהיותו של המופע מצוין ביופיו ובמקצועניות הנלהבת של כל הנוגעים בדבר, הוא גם היה חשוב – הן משום שכל הכנסותיו נתרמו לעמותת "גדולים מהחיים" למען ילדים חולי סרטן, והן בזכות דברי הסיום של אסתר שמיר. היא התייחסה לפתיח של גינאי שהזכיר את היותה חלוצת הרוק הישראלי כאישה. "חשבתי לעצמי", היא אמרה בהומור עצמי, "שאני האמא של הזמרות היוצרות בארץ, ואז אמרתי לעצמי – סבתא אולי?".

והוסיפה: "אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לחזק את ידיהן של  הנשים בכלל, והנשים היוצרות בפרט".

והמשיכה: "אלה ימים ממש לא פשוטים לליברליות, ואני חושבת שליברליות של מדינה משתקפת ביחס שלה לנשים. למעמדן, לכוחן ולקול שלהן. ואני מאוד-מאוד מקווה שנשים ימשיכו להשמיע את קולן במרחב הציבורי, בקול רם וברור – גם בדיבור, גם בעשייה וגם בשירה".

וחתמה בתקווה: "ולכולנו אני אומרת, לא חשוב מה העתיד צופן לנו – שלעולם לא נפסיק לשיר, לחלום, לשמוח ולחיות כל רגע ורגע במלואו".

ובין שלל הרגעים החזקים שהציפו את הבמה אני לוקחת איתי עוד אחד: "אז אל תשאירו אותי מאחור", שרו דפנה דקל ומוני ארנון על הפחד לא להיות רלוונטיים, ואנחנו, הקהל, שרנו איתם חזק – מנסים להתעודד מההמשך: "אולי זו רק פאניקה קטנה", והתוספת: "וזה עובר"!

אבל אסתר שמיר מעולם לא נשארה מאחור, ותמיד היא רלוונטית. עם רוח הקרב להילחם בקושי המתעצם, ועם רוח התקווה והאור שהיא כה יודעת להפיח.

*

והנה קאבר לאחד משיריה הגדולים, מתוך פרויקט "הגיע הזמן לעשות קאבר ל" באתר סך הקול.

הגיע הזמן לעשות קאבר ל"המקום הכי נמוך בתל אביב"