אז מה שלום נעם רותם? מאז שהתייצב בפעם האחרונה עם הקפסולה (הנקראת גם אלבום) ובה צלילי חייו המתערערים תחת הכותרת "עזרה בדרך", עברו שלוש שנים. עכשיו הוא מגיש את אלבומו השלישי, "ברזל ואבנים", ומדווח מעומק השיר "סופת בדידות": "אני עדיין פצוע, מלא חרטות, מדבר עם הרוח, ונשבר לחתיכות".

"ברזל ואבנים" אינו "עזרה בדרך", שהיה יצירה מושלמת בהבעתה, טריטוריה מזוקקת של התעלות. הפעם מדובר בהוויה ארצית יותר, ורותם עומד באתגר לחשוף את הצבעים שבאפור הקיומי. במקום להתמודד עם גוונים עזים של החיים הקורסים לנוכח התרסות המוות, הוא ניצב כעת מול היומיום הכביכול פשוט, וצולח אותו. מהצד של המאזין החוויה המוזיקלית הנכספת נמצאת כאן, אך מטבע הדברים, נטולת האופוריה ששררה באלבום הקודם.

לעיבודים ולהפקה המוזיקלית אחראי אביחי טוכמן, שביחד עם רותם יצר תשתית בסיסית ומינימליסטית של כלי נגינה, נעדרי קישוטיות ו"ניפוחים". אין בהם צורך, גם בזכות הצניעות העקרונית שבאלבום, וגם בזכות העובדה שהיצירה נשמעת עשירה הודות לנגנים (בעיקר רותם ואדם שפלן בגיטרות, טוכמן בבס, טמבורין וקלידים, ניר וטשטיין בתופים ואסף תלמודי בפסנתר), שנגינתם מיטיבה לשמור על הטמפרטורות הגבוהות והאנרגטיות של הצלילים, מבלי לשרוף אותם.

רוקנרול במיטבו

זוהי תזכורת לכך שרוקנרול במיטבו אינו בהכרח מצבור מוגבר של רעשים, אלא החצנה כנה של רגש אישי על מרחבי יופי. וכך, רותם מוסיף ללקט מפנימיותו שירי מלאכת-מחשבת מוקפדים ומנומקים, וגם כתיבתו ממשיכה לנבוע בצלילות תוכנית וצורנית. "שקט כמו קבר שמתרוקן מזיכרון", הוא שר בשיר האפלולי, "עמוק הוא הלילה", וב"עיר שלא נרדמת" הוא מתאר: "כל העיר שטופה בשמש ומלאה אנשי צללים / אני יורד אל תוך הסדק שבו המלאכים נופלים".

נעם רותם לא מתלהם ולא צועק, גם במצבים קשים שאחרים מנצלים לצורך זעקה. ראוי ללמוד ממנו שאפשר לבטא כאב ומחאה גם בלי לצרוח אותם. האיפוק נשמע אפילו חזק יותר. הדרך של רותם להתבטא פוליטית וחברתית אינה באמצעות התלהמות בפזמונים סיסמתיים-קלישאתיים, אלא באופן הרגיש שבו הוא מספר, למשל, על דמות אחת בשיר השקט "נטלי". העיניים האמפתיות של רותם נחות בעדינות על דמויות נוספות, כמו בשיר "מדברים על הילד", וגם על החברים לכיתה בנוסח העברי שלו ל"הכיתה שלנו" – שיר מחאה של היוצר הפולני יאצק קצ'מרסקי מתנועת "סולידריות".

אחרי שבאלבום הקודם, הסביבה החיצונית שהוא הכניס לשירים הייתה בעיקר של בית חולים, הפעם רותם יוצא החוצה, אל הנוף הישראלי: "מול יד לבנים בונים מזרקה חדשה לשכונה" (בשיר "סופת בדידות"), "ריח נשק וזיעה. הבתים הלבנים כמו מצבות על הגבעה" ("ברזל ואבנים"), "זאת העיר שלא נרדמת / ואין בה רגע של תשוקה / ברחובות היא מדממת / את פריחת הפיקוס הדביקה" – בשיר "עיר שלא נרדמת" (שבו, למרבה הצער, ההקפדה שלו נעלמת כשהוא משבש את המילה "להקה" והוגה אותה – לֶהקה).

"חום אנושי" – זהו המוטו שרותם הטביע באלבום הסולו הראשון שלו, והוא ממשיך לתבוע ולהפיץ את הנכס הזה. בשיר הסיום היפהפה "אל סוף היום" (שהלחין עם אוהד קוסקי, לשעבר חברו בלהקה "קרח 9") מתוארת התשתית שלו: "חוכמת היוצר – מרפא ופוצע, מאחה ושובר".

ועכשיו, אחרי שרותם הוכיח שהוא מרתק גם כשחומרי חייו פחות "הירואיים", אתגריו היצירתיים לא נעלמו. הוא יכול, למשל, להרחיב ולשכלל את מנעדי ההלחנה, ובעיקר את ההגשה שלו, המוגבלת יחסית. אך בכל מקרה, דרכו המוזיקלית המקורית והמקצוענית, ממשיכה לגרות את האוזן באפשרויות.

פורסם ב-ynet ב-1.4.2011