שלמה בר שביט בחזית. מספר סיפורים מצחיקים על ימים רחוקים בתיאטרון הבימה. הוא היה ילד בן עשרים מוקף דמויות מיתיות בעיני כולם, כולל בעיניו, והם הפכו למשפחה שלו. הערצה. ריבים. צחוקים. קנאה. אהבה. התרגשות.

אילנה רובינא יושבת בצד. "אל תתייחסו לערב הזה בתור הופעה. תיראו בו מפגש משפחתי", ביקשה מהקהל ב"צוותא", במוצ"ש האחרון (13.1.07). עוד מעט תעלה שוב לשיר בפעם הראשונה אחרי יותר מעשרים שנה. אבל בינתיים הסיפורים שלו כמעט גורמים לה לאבד שליטה מרוב צחוק. היא מכסה את פניה בידיה. מסתירה את ההתפרצות. היא כל כך – כן, בפירוש – מלכותית.

איך אפשר להשוות את הקרטונים בני ימינו – שטוחים וטפלים, המכהנים כ"סלבס" – למקביליהם מפעם, שייצרו תרבות אמיתית, אבל גם רכילות הרבה יותר מעניינת. השחקנית הכי גדולה בארץ ברומן עם המשורר הנערץ, גבר נשוי, הצעיר ממנה ב-14 שנה. נולדה תינוקת. אני מביטה בה שבעים ומשהו שנים אחר כך. הבת של חנה רובינא ואלכסנדר פן!

והנה היא שרה את "הבלדה על נערי שגדל" מאת תרצה אתר. בפסטיבל הזמר של יום העצמאות 1972 שרה אותו לראשונה, ואז התבשרה שאביה נפטר. עוד שיר ועוד שיר. היא לא מתכחשת לכלום, אבל גם לא נאחזת. אומרת בציניות "זה לזכר הרב" על מי שהיה בעלה, בלי להזכירו בשמו, לפני ששלמה בר שביט ממלא את מקומו בדואט "החופש בבית הבראה". אבל ליתר ביטחון, כשהשיר נגמר, בר שביט מחייך חיוך אוריזוהרי שחצן ושואל "אני יפה"?

והיא ממשיכה לשיר. השנים לא פגמו בקולה המזוהה, רק הנמיכו אותו מעט. לא משתהה בתוך השירים. מעבירה אותם מהר. לא מעמידה את זכרונה במבחן. פשוט שרה כשהמילים לפניה, מדפדפת דף אחרי דף בספר גדול. "השמלה הסגולה", "לך איתה", "איריסים". והנה "עציון גבר", כלומר "ספני שלמה המלך" של אלתרמן ונעמי שמר, הכה אהוב עלי מהילדות בה חרכתי שירונים. איזו אכזבה! היא לא שרה את כל הבתים! וגם השאירה את הפזמון סטטי, בלי להפליג עם שינוייו. אז הצטערתי מעט, אבל סלחתי כשחשתי בחום חיוכה הפתוח, המתמזג בשלמות עם קרירותה-סגירותה האלגנטית. כמו יופיה הבלתי מתערער, התחדש אז תוקפן של ברכות ישנות.