"אין ספק שזה האלבום הישראלי האהוב עלי", אמרה רונה קינן לפני ששרה בעניגותה הנודעת את "בשבילך" מהאלבום "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף. אין ספק שרבים חושבים כמוה, ולכן מופע המחווה לאלבום זכה לכבוד לפתוח אמש (חמישי) את "הלם כרך" – פסטיבל האינדי הישראלי בתיאטרון "צוותא" בתל אביב.

השקט הדרוך שהשתרר באולם כשעינב ג'קסון-כהן התיישבה ליד הפסנתר, לפתוח ב"כמה יוסי", שגם מתחיל את האלבום, העיד על הכבוד והאהבה שאנשים עדיין חשים ל"סימנים", 15 שנה לאחר צאתו. היא שרה בקול יפה ועצוב, כמעט מעונה, שהתחדד במילים "היה יוסי", והעמיקה את הצד הכואב של השיר. לעומתה, להקת "אשכרה מתים" – "ילדים" שחתמו את המופע כמו מסגרת בשיר הזה, שרו בפראות והדגישו את הזעם שבו.

זה בדיוק מה שהיה מרגש במופע. התחושה שכל הביצועים הם שלוחות שונות לאותה נפש. בעוד שסחרוף מאחד את השירים בקולו, הפעם, בגלל הגיוון באומנים, נוצרה הזדמנות לפצל את השירים כדי לחדד את משמעויותיהם. וכך, למשל, ירונה כספי ביטאה היטב את אווירת הכישוף שבשיר "הדמעות של לילי" והעניקה לו קול נשי מתבקש. כך גם שילה פרבר ב"עמוק בקצפת". אסף ארליך, לעומת זאת, הדגיש את העצב שב"רעש לבן".

לא תמיד זה הצליח. להקת "ממבו ממבס ("Mambo Mambas") התעללה ב"נפתלי הדג" האומלל, שבמקור מושר באווריריות שהופכת אותו בצדק לשקוף. הם התחילו בשקט דל ועברו לרעש משעמם שהחריב את דקויותיו. לעומתם, להקת "אנטיביוטיקה" היתה מצוינת כשהפכה את הרעש למנוף שהרים איתו את "רגעים". כך גם "נערות ריינס", שקסמם הבעיר את הבמה ב"אני רוצה מִדבר".

שיאים נוספים היו כשגבע אלון הצטרף ללהקת "TREE", שהכשירה היטב את השטח בפרשנות הסוערת שלה ל"אם הייתי". אלון המשיך איתם את הקו הזה ב"תני לי מקום" והכניס בו את הווירטואוזיות בנגינה ואת הכריזמה בשירה. גם רם אוריון החצין אנרגיות כובשות ב"בריג'יט ברדו זה לא פשוט", ששר בקלילות צועקת, פוצעת אוזניים.

"חבל שאת לא מגלה, לא מראה סימנים של חולשה", שר נעם רותם באמפתיות הידועה שלו. גם ברק גביזון עם להקת "Useless Id", ששרו באהבה את "הזיות" הוכיחו שבניגוד למילים שלו, העוצמה של "סימנים של חולשה" לא "מתפוגגת אל תוך הזיכרון".

 פורסם ב-2.10.09 ב-ynet