אז מה נסגר עם דור ה-Z הזה? שלושה אלבומים מומלצים של יוצרים צעירים יצאו לאחרונה. כל אחד מהם אינדיווידואלי בדרכו, אך שלושתם גם מייצגים איזשהו קול של דור. סקירה פרטנית + תובנות משותפות

עמנואל והכיסופים / "דיסקוטק השכינה"

"אני המשיח מחולל הנסים, אני המשיח – מי רוצה כרטיסים"?, כך מכריז עמנואל יצחק לוי בשיר הפותח את אלבום הבכורה שלו "דיסקוטק השכינה". ובמשפט אחד נחשפת תמצית האלבום: מגלומניה, פרובוקציה, מחאה והומור.

"דיסקוטק השכינה" (שם שמתכתב עם ההצעה של ישעיהו לייבוביץ' לקרוא לרחבת הכותל המערבי) של "עמנואל והכיסופים" הוא התפוצצות ססגונית של כישרון, יצירתיות ואינטליגנציה – המנותבים ליצירת קרקס קברטי, פסיכדלי ופסיכי על כל הראש. והראש של לוי מלא בתובנות ביקורתיות, למשל נגד הרמייה והשרלטנות שדתות מייצרות – שאותן הוא משמיע כאדם דתי בעצמו.

במוחצנות של גורו, עם ידע עצום במקורות (גם הנוצריים), לוי רוקד דיסקו אפוקליפטי בשיר "גוג ומגוג" שהוא בכלל שיר אהבה; ובשיר הדויד-אבידני "שנות חיינו היפות ביותר" הוא מחצין גם עצב: "שנתי עיניי כלות והולכות / מול תוכניות אקטואליה דלוחות". ויש לו פרובוקציות שמתפקעות מהומור שחור כמו "מי צריך את אושוויץ כשיש לי אותך".

רק בן 26, ומאחוריו כבר ספר שירה ("השמש שרה למלכיור") ומחזמר ("הטקס שלא היה"). בתור הבן של הקולנוען ויוצר הטלוויזיה חגי לוי ושל הסופרת והעיתונאית נילי לנדסמן – ניכר שהדור הבא של הכישרון המשפחתי ממשיך במעלליו, וביתר שאת. בעוד שהאב יצר את הסדרה הפסיכולוגית "בטיפול", הבן משתעשע בתובנות פסיכולוגיות בשיר "החטא הקדמון" – "האם הסופר אגו שעליו מדברים הוא סופרמן או סופר-מרקט? ימכור אותי בקופסת שימורים או יושיע בכל עת?".

אבל לא פחות מהמליצות, הנאצות והקריצות – לוי הוא מוזיקאי מצוין עם לחנים מעולים, עיבודים תזמורתיים תיאטרליים והגשה הימנונית קליטה וכייפית, שגם מהדהדת להקות ישראליות ז"ל כמו "הבילויים" ו"קרח תשע".

ואחרי האקספוזיציה המרהיבה באלבום הבכורה הזה, מסקרן לדעת איך יישמע אלבומו השני, והאם עמנואל יצחק לוי יעז להסיר את בגדי התיאטרון ולשיר בקול חשוף ויחף.

משפט לקחת: "רק בשבילך אסכים לוותר על מותי".

שיר מהאלבום

עיליי אשדות / "חיים מקסימליים"

צילום מסך מתוך הקליפ "עכשיו עכשיו עכשיו"

"אני רואה חזון של האחרים במראה עכשיו", כך נפתח "חיים מקסימליים" – אלבום הבכורה של עיליי אשדות. והתמצית הזו – של ההתבוננות והקשב החיצוניים והפנימיים מתפתחת ומעמיקה ככל שהאלבום מתקדם.

ולמרות התהייה, הטעייה והתעייה שהיצירה הזו מחצינה, העולם שאשדות יצר הוא שלם ומנומק בדרכו מבחינה סגנונית, מילולית ומוזיקלית. יש בו כמיהה למשמעות – בשיר "סמלים וסימנים" אשדות שר: "זהה את הסמלים שהיא… כל החיים שלך הם סימנים".

ואכן, דרך סימנים שמתגלים בחלום ובחזיונות מיסטיים על-חושיים, כולל מעבר לחיים ("ראיתי את הצד השני", הוא שר ב"חלום מאיה"), אשדות מפלס את דרכו בנחישות מחויבת, אבל גם קלילה וקוּלית, ובלשונו: "מזמורים אפוקליפטיים בפיתה". יש לו תשוקה לקדושה בתוך החול היומיומי וזאת בעצם מהות היצירה שלו – תפילה אישית מודרנית כדרך לחקר העצמי. מעבדה שבתוך מבחנותיה נרקחים שגב שמיימי וריקבון פנימי, והוא החוקר ושפן הניסויים של עצמו כאחד. "בא לי את הקדושה", הוא שר בשיר "עונג פסיכי יאללה", וממשיך: "ולפעמים אני מתחלף, חולף על פני עצמי במקלחת … לעבד זה לאבד … להתבוסס זה להתבסס".

אבל ההתבססות לא מתקבעת. כל הזמן יש תנועה משתנה ומשנה, ולצד ההישגים במִגנוט הקדושה יש תסכול על חוסר היכולת להחזיק בה מבלי שתחמוק: "מתפלל כדי לשמור עוד סוד / מנסה לומר אמן, אבל כל מה שיוצא זה 'אוי לא'" ("אוי לא").

הוא רק בן 23 – וכישרון ההתנסחות המוזיקלי שלו זוהר לא פחות מזה המילולי, כולל אופן הביטוי הנונשלנטי והדרך שבה הוא מעוות את ההרמוני ביופי שבור, כמו בשיר "עכשיו עכשיו עכשיו" (שבו הוא מארח את רונה קינן) שבו הוא נתקע רפטטיבית על המילה "עכשיו" עד סופו ויוצר האזנה היפנוטית.

מוטיבים נוספים באלבום הם האהבה כתלות ותחושת האסון התמידית. בשיר "ריקות" הוא שר: "קוד סודי כתוב עתיק בגנים אין לו סוף / אימה שתולה בשורשים, דברים שאין איך לשנות מהעריסה ועד הסוף / הירושימה של הלב ואין אוויר פתאום". וחרדת הפורענות עם המִטען שמתגלם כבר בעריסה מהדהדים את השיר "הירושימה שלי" ששר והלחין אביו, יזהר אשדות, וכתבה אמו אלונה קמחי.

כן, אשדות בן ה-23, אינדיבידואלי בדרכו ככל שיהיה, הוא גם המשכיות של כישרון הוריו, משוכלל יותר, ונעים להיווכח בכך בהקשבה לאלבום הזה, שמלבד מילים ולחן, הוא גם חתום בו על ההפקה, ההקלטה והמיקס.

ומה באשר לקומוניקטיביות המוזיקלית של האלבום? אם אתם בני 13 עד 23 כנראה תזדהו, ואם אתם בגיל אחר – שווה לחפש בתוככם את המקום שבו אתם עדיין כאלה, ואז תפעילו בווליום חדש ותיראו מה קורה.

משפט לקחת: "האגו הוא לגו בין הפיגומים".

שיר מהאלבום

אולי דנון / "ארבע עונות השנה"

אולי דנון היה רק בן 17 כשהוציא את אלבום הבכורה המצוין שלו "שתיקת האדמה" בשנת 2016. הוא שר שם בין השאר "אני כל כך יפה לעצמי, כל כך מלא שקרים, כל כך לא יודע מי אני. אני כל כך שונה פתאום, אני כל כך מבעבע".

מאז, לפחות לפי אלבומו הנוכחי "ארבע עונות השנה" – הבלבול המרהיב שלו מבחינה יצירתית התמתן לטובת יצירה מעמיקה וקונקרטית יותר, עדיין מבעבעת ותוססת, אבל למרות מסתוריותה, הרבה יותר קומוניקטיבית. עומר שונברגר הפיק לו אלבום רוק מצוין שמהווה בית הולם למוזיקליות הטבעית של דנון שפורצת ממצע של לחנים יפים והגשה רהוטה וכובשת.

דנון, בצבעי יופי פגיע ועצוב, מהדהד את תקופתנו. בשיר הנושא שפותח את האלבום הוא מתייחס למגיפה הגדולה, והיא מרחפת ביצירה כולה ("המסכה כבר מוכנה לי על הראש. אם היא עליי אז אין לי שום סיבה לחשוש", וזו רק דוגמה אחת). את שיריו הוא מיטיב לנעוץ בעוגנים עתיקים – תנ"כיים, אגדתיים וצופני סוד.

האלבום מתעד אפוקליפסה – חלקה מהדהדת את העבר בדימויים של מבול וחורבן בית המקדש ("שועלים מחבלים") וחלקה עתידנית – או לפחות עד שתהפוך להווה ("גורד השחקים יקרוס לבסוף. אין סיכוי שישרוד את הגל"), ומעל הכול תחושת החמצה והמון מוות ("ראיתי את הקבר שחופרים לשנינו", "אחרי שאמות אהיה עוד אחד שחי פעם", "מוות מלוכלך מדי", ויש דוגמאות נוספות). יותר מדי מוות לאדם צעיר.

אבל האסונות עצמם, כולל המוות, אינם מוחלטים. יש לדנון דרך לקום מעפר. "וחזר בסודות גדולים לחפש חיים" – הוא שר בשיר החותם את האלבום "קם ויצא". ויש עוד תרופה עקרונית – האהבה. "גם אם הכל היה לשווא, הייתי מאוהב", הוא מצהיר, ועל אף הקטסטרופות המשורטטות ביצירה, דנון מקפיד לצייד את המאזין בפרופורציות ובתקווה: "זה לא סוף העולם אם הזריחה צובעת כחול מלכותי ועמוק את השמיים ופותחת שער של יום חדש".

משפט לקחת: "וחשף את הקנוניה בין העננים".

שיר מהאלבום

ולסיכום

עמנואל יצחק לוי, עיליי אשדות ואולי דנון – שלושה יוצרים צעירים עם כישרון גדול – מוזיקלית ומילולית, אינדיבידואליים בדרכם אך בעלי מכנה משותף שאולי מייצג גם את דורם: שלושתם משחקים באש האפוקליפסה, מתודלקת בחלומות ובמיסטיות, מפלרטטים עם המוות אך תאבי חיים, כמהים לקדושה, ומדגישים אותה בקללות. הם לא מורדים בהוריהם אלא דווקא מושפעים מהם, דור שני לכישרון שאותו הם משכללים. ועוד משהו: בשלושתם נוכחת משמעותית האהבה כמיקרו-קוסמוס שמחולל את הכל – את הסיכון, את הריקון ואת התיקון.