פסקול דרקונים

גאיה היא אישה מיוחדת שהפכה אמא לילד מיוחד בספר הביכורים של אדוה ברנד "התפללתי לדרקונים דרך עץ" (הוצאת שתים). ספר מרגש ומצחיק, שלמרות עומקו נקרא בקלילות ומסתיים מהר מדי.

אדוה ברנד חונכת פינה חדשה באתר סך הקול: שירים לספרים –  שבה יוצגו פסקולים של שירים בהשראת ספרים, ולפעמים שירים שהסופר/ת חשב/ה עליהם או הקשיב/ה להם בזמן שכתב/ה את הספר, כמו הפעם. אם תרצו, פלייליסטורי, או בעברית: קול הספר ואולי צלילימילים (מוזמנות ומוזמנים להציע, להכריע ולהשפיע – בתגובות למטה).

ויש בונוס שווה לקוראות ולקוראים של סך הקול – רכישה של הספר הזה במחיר מיוחד – 40 שקל באיסוף עצמי מתל אביב או קריית אונו, או 60 ש"ח כולל משלוח (במקום 82 שקלים בחנויות הספרים).

כל מה שנדרש הוא לכתוב לכתובת: drakonimab@gmail.com

ולציין שהגעתם דרך סך הקול. זהו. תתחדשו.

[יש גם גטבוקס גירסה לקינדל: 35 שקלים, ובאתר עברית כרגע במבצע: מודפס ב-64.40 ודיגיטלי ב-26 שקלים].

זהו, הסתיימה ההקדמה. רשות הדיבור לאדוה ברנד, ולצלילימילים שלה:

1. "ערב מול הגלעד" בביצוע אריק סיני (מילים: לאה גולדברג, לחן: מיקי גבריאלוב)

ישנם כמה וכמה שירים המופיעים בספר שלי, במפורש או במרומז, ומהווים עבורי סוג של פסקול שמלווה אותו ואת הקריאה בו.

השיר הראשון לא באמת מופיע או מוזכר, אבל הוא מתנגן ברקע, בסתר, בראשה של גאיה בערב שבו יצאה עם עמי בן זוגה מהקליניקה של ד"ר ברקוביץ. זהו בעצם הרגע שבו גאיה מתחילה להשלים עם האובדן. היא מחלקת בראשה את החיים של יהונתן ללפני ואחרי, מי שהיה ומי שהוא עכשיו.

ערב מול הגלעד.

השיר הזה שייך לז'אנר שאני מגדירה בפשטנות שירי אימה לילדים. אני חושבת שאת הז'אנר יכולה להנהיג מרים ילן שטקליס, אבל יש לו בהחלט שותפים רבים וטובים, כולם, אגב, כותבים איכותיים עד מופתיים, שכנראה לא ראו סיבה לחסוך מילדים את הפחדים, הסכנות והזוועות שממתינים בכל פינה, גם, ואולי אפילו בעיקר, כשאתה ילד.

גאיה לא מספרת, אבל היא שומעת את השיר בראשה, מושר בקולו העמוק והמעושן של אריק סיני.

כבר בתחילתו יש אווירה מטילת אימה.

האילנות כל כך כבדים
כופף הפרי את הבדים
זו השעה המרגיעה
בה נרדמים הילדים

 

הניגוד המחריד בין השעה המרגיעה שבה נרדמים הילדים לבין הפרי הכבד שמכופף את ענפי העצים, הילד שהוא כבד מנשוא, ההורים שלא יכולים באמת לגונן עליו מפני הסכנה התמידית שאורבת לו ליפול ולהתרסק לארץ.

משם זה רק הולך ומחמיר. הכבשה שפועה על הטלה, בנה הקט, שאבד.

הטלה הוא שחור ורך. מעצם היוולדו הוא כבר "הכבשה השחורה", אבל הוא רך ואהוב על אמו, הרי הוא בנה הקט וכל שהיא רוצה זה לנשק אותו ולקרוא אותו בשם.

גאיה יוצאת עם עמי מהקליניקה של ד"ר ברקוביץ. היא יודעת שיהונתן, הגור הקטן והרך שלה, יורד בירידה שלא נגמרת אל הבקעה מן הגלעד.

גאיה היא ילדה אבודה שהפכה אמא לילד אבוד. היא עומדת בגשם ליד המחסה של הרכב היבש ומהססת להיכנס אליו. היא יודעת שאותה איש לא מחפש. אף כבשה לא דואגת לשלומה. היא חושבת על הבית שהיה לה, שממנו ברחה שנים קודם. על מוות, על הוריה, על הגשם. בסופו של דבר, היא נכנסת לאוטו מובסת. נותנת לעמי להוביל אותה אל חייה החדשים.

יהונתן לא יחזור, היא אומרת לו רגע לפני שהיא מוותרת ויוצאת לדרך. הם ניצחו.

לא ידוע לגאיה מה עלה בסוף בגורלו של הטלה מן השיר. הכבשה אומנם פועה ומתפללת לשובו, אבל היא לא רצה לחפש אותו במורד הבקעה. היא יושבת בדיר ומחכה לו. האם חזר? אולי חלפו הימים ולאט לאט היא פסקה מלחכות. ואולי היא יושבת כל ערב, מחכה לרדת החשכה שאולי תחזיר לה את בנה הקט אשר אבד.

השיר הרי נגמר בדיוק כפי שהתחיל. האילנות הכבדים, הפירות המכופפים והשעה שהיא כאילו מרגיעה, אבל בתוכה מובלע כבר החושך.

 

 

2. "פרח שחור" בביצוע כרמלה גרוס ואגנר (מילים: ערן צור, לחן יובל מסנר)

אומנם השיר הזה לא מופיע בספר, אבל במהלך הכתיבה יצא לי לא פעם לחשוב עליו כשכתבתי את גאיה ואת יהונתן.

לפעמים הדברים הם עד כדי כך פשוטים. לגאיה היה ילד. הילד שתמיד חלמה ורצתה בו יותר מכול. יותר מנסיעות ארוכות למקומות רחוקים, יותר מפורטרטים מדירי שלווה, יותר מתגליות מדעיות או מתאוריות מסובכות. גאיה רצתה ילד.

אנחנו פוגשים את גאיה ברגע שבו מגיעות לסיומן שש השנים הטובות ומלווים אותה ביום שבו היא צועדת, עדיין עיוורת לחלוטין, בשביל של בית הספר ופוגשת לראשונה את יהונתן החדש. יהונתן ששונה פתאום מכל שאר הילדים. יהונתן שהגיח אל חייה וכמו בן רגע הדיח את הבן הנעלם.

עוברים שבועות וחודשים ושנים, וגאיה ממשיכה במסע שלה, אותו מסע שאליו לא ביקשה לצאת עם חבריה המתבגרים.

מתוך הספר: כשהייתי בת שש עשרה ישבתי פעם עם חברים ודיברנו על מה היינו רוצים להיות. זו הייתה תקופה משוחררת כזאת. מצד אחד העתיד היה מספיק קרוב כדי שיהיה אפשר להרגיש, ומצד שני מספיק רחוק מכדי שיוכל להרתיע. אחת הבנות אמרה שהיא רוצה לעצב עטיפות של תקליטים. החברה הטובה שלי אמרה שהיא רוצה לחיות כמה שנים בקרוואן. מישהו דיבר על דרום אמריקה. "אני רוצה להתחתן ולהיות אמא," אמרתי.

"מה את רוצה?" אני חושבת שדרום אמריקה באמת לא שמע טוב.

"אני רוצה חיים בורגניים. להתחתן ולהיות אמא." כולם צחקו. כנראה חשבו שהתבדחתי. ועכשיו קוראים לי אמא. לקח לי שנים להתרגל לזה. אמא אמרה שתקנה לנו. אמא קוראת לך לאכול. אני אמא. אין לי מושג אם היו קרוואן או דרום אמריקה. פעם נתקלתי בביקורת על תערוכה של מעצבת העטיפות שהפכה לציירת. היו שם דיוקנאות עצמיים פרובוקטיביים וקינאתי בה קצת. אני לא יודעת למי מהם יש היום מי שקורא לו אבא או אמא. אבל אני אמא. כבר כמעט עשור.

וכבר שנתיים וחצי שאני אמא לילד עם צרכים מיוחדים. עם מוגבלויות. אמא חסרה. אמא שאף פעם לא תסיע לחוג כדורגל, לא תקבל בווטסאפ תמונות מהמחנה, לא תגהץ את המדים של הצופים.

אני אפילו לא אוהבת צופים, אבל כשהייתי רואה בכל יום שלישי אחר הצהריים את קבוצות הילדים שהיו פעם חבריו לכיתה ממהרים במעלה הרחוב, לבושים בבגדים בצבע חיל האוויר, הייתי עוברת לצד השני של הרחוב. פעם הם באו מולי ככה פתאום, כשלא שמתי לב.

"היי," אחד מהם קרא לקראתי, "את לא היית אמא של יהונתן?" איך עונים על שאלה כזאת? מה הם חושבים שקרה ליהונתן? אני עדיין אמא של יהונתן, רציתי להגיד לילד שהיה גבוה ממני בחצי ראש. רק שיהונתן הוא כבר לא יהונתן. (עמ' 98-97)

גאיה מתבוננת ביהונתן ומתבוננת בשאר הילדים ובעצם רואה מול עיניה את החיים שהיו מול אלה שישנם. היא מחפשת את יהונתן שהיה, את הילד כמו כל הילדים, את החלום, את האהבה.

פרח שחור בין פרחים לבנים

קרחת היער, אוויר הבקרים

פרח שחור בין פרחים לבנים

מרכינים את ראשם, לוחשים

פרח שחור הנה בא

פרח של אור משוגע.

ככל שחולף הזמן ומתקדמים הדפים, גאיה הולכת ומשלימה עם יהונתן שהיה ולא ישוב, ומנסה להכיר ולאהוב את יהונתן החדש. היא הולכת ומתוודעת אליו, אל עולמו הפנימי, אל הסודות, אל המילים שלא תמיד נאמרות, אל האהבה שאולי מסתתרת מתחת לכל זה.

בחדר שלו במחלקה לא היו הרבה חפצים אישיים. בעיקר בגדים, כלי רחצה, וכמה בובות של דמויות מסדרות או מסרטים שאהב. היו שם ספיידרמן חדש וכמה דמויות של פוקימון וצבי הנינג'ה. יש משמעות לדברים שמעניינים אותו, זה מפתח להכיר את התחושות והמחשבות שהוא לא מבטא במילים, אמרה פעם הפסיכולוגית שלו. חשבתי על תלמיד התיכון היחיד שאף אחד לא יכול לדעת שיש לו כוחות מיוחדים, על עולם המפלצות המעוות ועל הצבים שחיים בצללים ויוצאים החוצה מהמסווה רק  כשמישהו זקוק לעזרה. מה אתה אומר לנו, יהונתן? אתה מנסה להסביר כמה אף אחד לא באמת מכיר אותך או שיש לך בעצם כוחות שעוד לא זכינו לראות בפעולה? אתה נלחם בשדים או במפלצות, או שיש לך חבורה סודית חובבת ג'אנק פוד ואמל"ח שחיה בתת תנאים. (עמ' 213)

כמו שאני רואה את זה, הורים לילדים מיוחדים, מחפשים נואשות אחרי אותה מיוחדות. הם מביטים בילד שלהם ומחפשים את החלק המיוחד במובן הקלאסי של המילה. לא במובן של המוזר והשונה אלא במובן הקסום, המקדים את זמנו, החכם ופורץ הדרך. ואולי זה מה שמחזיק אותנו חיים. האמונה הזאת, הלא מדוברת, שיום אחד הוא עוד יפרוץ, ואנחנו נגלה שבעצם תמיד הבין את מה שעוד לא הבנו אנחנו. שזה לא הוא שלא מוצא את מקומו בעולם אלא העולם שלנו שעדיין לא ראוי לו ולשכמותו, והנה, רק עוד רגע, עוד יום מתסכל, שעה בלתי נגמרת, התקף טנטרום, מילים לא מובנות, והוא יגיע. כמו הבן האובד, ואז, באותו הרגע, כל זה יהיה שווה.

אך בלילה יזקוף קומתו

השדה יתמלא בפליאה

איך שהוא שר את שירו

פרח משוגע.

 

3. "צא מזה" בביצוע אריק איינשטיין (מילים: מילים: יענקל'ה רוטבליט, לחן: מיקי גבריאלוב)

הפעם, שיר שמוזכר בספר באופן מפורש.

באחד הרגעים הקשים בספר מתוארת הנסיעה של גאיה ויהונתן הביתה מהמרפאה לבריאות הנפש, שם התקבלה ההחלטה שאין מנוס מלאשפז את יהונתן בבית חולים פסיכיאטרי.

גאיה נוהגת ויהונתן יושב מאחור. הם נוסעים נסיעה קצרה וטעונה. עוברים דרך מקומות שגאיה בילתה בהם כילדה, לקראת הטלת הבשורה על עמי, רגע שגאיה חוששת ממנו מאוד. היא כבר עייפה ומובסת. הפחד, הבושה, התשישות והכישלון ההורי האולטימטיבי צורבים אותה, אבל כולם מתגמדים מול האשמה. יותר מהכול גאיה מרגישה אשמה. היא יודעת שהיא נענשת על חטאיה כאם, ושגרוע מכך, גם יהונתן נענש עליהם. הם נוסעים בדרך החוצה מהחיים שהכירו אל הלא נודע.

יהונתן עדיין לא יודע מכלום. הוא עדיין נתון תחת ההתפרצות שעבר במרפאה, כועס על העולם ועל גאיה. נמצא כולו בבועה המיוחדת שלו.

גאיה מנסה לדבר איתו. להציל את כבודה כאם, להרגיש את רגעי האימהות האחרונים לפני שזו חומקת מאצבעותיה. היא לא באמת מצליחה להבין איך האהבה שלה לא הספיקה כדי להציל את יהונתן. למשוך אותו החוצה מהעולם החדש שלתוכו נקלע.

יהונתן לא משתף פעולה. הוא שקוע במחשבות משל עצמו.

הנפרדות שלהם נקטעת כשיהונתן מציע שישירו משהו. גאיה מגיבה בציניות אופיינית. למה לא? היא חושבת לעצמה, אנחנו יכולים להיות כמו התזמורת שניגנה להולכים למשרפות במחנות הריכוז.

יהונתן מבקש את "צא מזה" של אריק איינשטיין. את אריק איינשטיין הוא אוהב מאוד וזה לא השיר היחידי שלו שמופיע בפסקול הדרקונים. הם מספיקים סיבוב וחצי של השיר לפני שיגיעו הביתה.

יהונתן יוצא מהמכונית וגאיה נשארת עם מה שנשאר מהשיר, עם יהונתן שלא יצא מזה, עם הכוחות האפלים שעומדים להגיע בעוד רגע ולקרוע אותו ממנה, ועם עצמה, האמא שתמיד מבשלת בשבילו ולא מצליחה להבין איך יכול להיות שזה לא מספיק.

 

4. "הכל עד לכאן" (מילים, לחן וביצוע: עמיר בניון)

עוד שיר שלא מוזכר בספר, אבל גאיה תאזין לו רבות בתקופה שבה יהונתן יהיה מאושפז.

הוא עוטף אותה כבר ביום שבו היא ועמי מגיעים עם יהונתן לבית החולים ואחרי תהליך "חיול" לא קצר, הם משאירים אותו שם, בבסיס הסגור, והוא עדיין לא בן תשע.

כשהם יוצאים מהמחלקה, נוחת על גאיה כל כובד המשא שעוד צפוי להם. היא כבר השאירה אותו שם, אבל עדיין לא מסוגלת באמת לעזוב. היא יושבת בשמש על ספסל עץ בכניסה ומחכה שיפלו עליה השמיים והשיר עוטף אותה למרות שיש בו משהו לא באמת נעים, קצת דיס-הרמוני, כמו מזמור תפילה ממקדש רחוק. הוא שורט ופוצע והקול שלו יפה בצורה מכשפת, אבל יש בו ממד לא מוסבר של רוע, כמעט אלימות, שמביאים איתם הבטחה לעתיד קודר שעוד צפוי. "הכל עד לכאן" של עמיר בניון.

מבלי שיהונתן ידע, זה הופך לשיר שלו ושל גאיה.

רציתי להבין קצת, להרגיש איזה ערך

וסמכתי עליך שאת תגלי לי את הדרך

ונשמתי אוויר מזוהם והלכתי בערך

התהלכתי שולל עד לכאן.

גאיה ממשיכה לשבת על הספסל מחוץ למחלקה של יהונתן. היא רוצה להמשיך ולשבת עד שיפלו הקירות שמפרידים ביניהם ויהונתן יחזור. עמי מבקש שילכו. חושש שיהונתן יציץ מהחלון ויראה אותה בוכה. אבל גאיה לא בוכה, היא מסבירה לעמי, היא מתאבלת. בכי זה דבר שיש לו סוף.

אחר כך היא תיזכר בלילה הראשון שלה עם יהונתן ובימים שבהם הייתה נעולה בחדרה בבית הוריה כי לא הסכימה לבצע את מה שדרשו ממנה. יומיים וחצי החזיקה מעמד בחדר הסגור של נעוריה ופחות משעתיים מול המחלקה של יהונתן עד שקמה נכנעת ויצאה אל העולם שמחוץ לקירות.

אנשים ישנים, משתגעים, מתנשאים, רוקדים ונשרפים לאורו של ירח

להשתגע, להתבדח, סתם כי מישהו רצה כל כך להרגיש כמו איזה מלך

וסמך רק עלייך שאת תראי לו את הדרך

ואמרת לו שהוא מיוחד, הוא אוהב שאת משקרת

הזיות, הזיות עד לכאן.

 

5. "אוהב להיות בבית" בביצוע אריק איינשטיין (מילים: אריק איינשטיין לחן: מיקי גבריאלוב)

יהונתן, כאמור, אוהב את אריק איינשטיין. בסוף הספר, גאיה היא זו שפונה לזמר המת, מבקשת עזרה כדי לפרוץ דרך אל יהונתן. אחת הסצנות הדרמטיות בספר היא הבריחה של יהונתן מהמחלקה הפסיכיאטרית שבה אושפז, כשהרגיש חסר ערך, מיותר, אשפה שמקומה בפח. אחרי חיפוש ארוך ומורט עצבים, יהונתן נמצא מתחבא באחד הפחים הסמוכים לשער.

גאיה מתארת את המראה של יהונתן בפח האשפה כמו מפגש ראשון עם תינוק המגיח מרחם אמו. היא נזכרת בלידה שלו, בתינוק המרוח בשכבה דביקה, בבכי החלש ובאחות המנוסה שניקתה את התינוק, עטפה אותו ומסרה אותו להורים הצעירים כשהוא כבר רגוע ויפה.

הפעם גאיה נמצאת לבדה, ללא עמי, ללא אחות מנוסה שמכירה את התרגולת, רק חייל משוחרר העובד כמאבטח ושלושה שוטרים מבולבלים שמצפים ממנה לדעת מה לעשות. היא נזכרת בבכי שבו קיבלה את פניו של יהונתן כשנולד, דמעות שהחליפו את המילים שלא נאמרו, אצבעות רועדות שמלטפות את הפנים החדשות שלא מכבר הגיחו ממנה ועכשיו הן שייכות לבן שיהיה שלה מעתה ועד עולם.

אבל כשיהונתן העטוף ברחם הפח מסרב לצאת אל העולם, גאיה יודעת שזו לא באמת לידה ושהבכי הוא לא באמת אפשרות. היא מציעה לו שתייה, אוכל ובגד חם, אבל יהונתן דוחה את כל אלה.

כמפלט אחרון פונה גאיה למילים של אריק איינשטיין שיהונתן אהב.

"יש אנשים שמטפסים על הרים, יש אנשים שצונחים מגבהים," שרתי לו בשקט, מחכה שהוא יצטרף. יהונתן המשיך לשתוק, "יש אנשים שהולכים בגדול, לא מוותרים ורוצים את הכל," חיכיתי שיצעק שזה לא הסדר הנכון של השורות. לא ככה הולך השיר. עדיין שקט. "אבל אני," המשכתי, "אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, כן אני, אוהב להיות בבית, עם אותה האהבה," כאן נשברתי והיא פרצה החוצה, הזעקה הנוראה, זרה וקשה וכואבת, כמו של חיה או ישות קדמונית, ואחריה פרץ הבכי, קצר וחזק ומבייש. "ועם אותם ההרגלים," ניסיתי להמשיך, אבל הקול לא נשמע לי. יהונתן המשיך לשתוק בתוך הפח. השוטר שהיה איתי כשההודעה התקבלה בקשר ניגש אלי.

"בואי נעלה למעלה," אמר, "אנחנו נעזור לך." (עמ' 212-211)

 

לעיתים קרובות גאיה מחפשת נתיבים לליבו של "יהונתן החדש". נאבקת למצוא דרך לאהוב אותו, מחפשת את אותה אהבה שהייתה ואיננה עוד, מבקשת להחליף אותה בחדשה שתיוולד.

השיר הזה, הפשוט כל כך, הביתי, הנינוח, המלא באהבה, בביטחון ובמשפחתיות, והיה אמור לפייס את יהונתן הבורח, הוא זה ששובר בסופו של דבר את גאיה, אחרי שעות ארוכות של חיפושים.

כשהיא שרה אותו, היא בעצם מקוננת על הבית, השגרה והחיים הישנים שאבדו, על האהבה שאיננה, על יהונתן שאבד.

כשכתבתי את הקטע הזה יכולתי לשמוע את גאיה הנואשת, המרוסקת, שרה בקול שבור את השיר, הופכת את הסדר הנכון של המילים. מחכה ליהונתן שיתקומם, שידרוש את התיקון, שיצא אליה.

רציתי להניח יד על כתפה, ללטף אותה, להניח לה לבכות, ואולי רק ללחוש לה את המנטרה שהיא עצמה שומעת בלב תמיד. תהיי חזקה, גאיה.

 

ועוד שיר, לסיום: "לפני שייגמר" (מילים, לחן וביצוע: עידן רייכל)

הרבה פעמים שאלו אותי על הדרך שבה בחרתי לסיים את הספר. למה זה הסוף, למה דווקא כאן זה נגמר.

פעם עיתונאית שראיינה אותי כתבה לי תוך כדי קריאה ושאלה מה הסוף.

בסוף הוא עדיין אוטיסט, עניתי. וזו האמת, הסוף הוא קצת שרירותי. אבל באיזשהו מקום, הספר נגמר והחיים ממשיכים.

אני מדמיינת לפעמים את גאיה ואת יהונתן ממשיכים בדרך, מאותו הרגע שבו עזבתי אותם, שניהם יחד במכונית, לא עוצרים בבית וגם לא ליד הגן של עומר, האח הקטן. פשוט ממשיכים לנסוע. יהונתן הולך וגדל ומתבגר תוך כדי המסע. הוא כבר לא יושב במושב האחורי אלא מלפנים, מימינה של גאיה.

הם נוסעים בכביש מהיר וארוך, הדרך פתוחה לפניהם, והם ממשיכים קדימה ובעצם לא מגיעים לשום מקום כי החיים חזקים והדרך תמיד נמשכת.

כשאני מדמיינת אותם ככה, אני שומעת ברקע את השיר הזה, שגאיה בטח הייתה מתעבת, אבל יהונתן היה אוהב, ולאט לאט גם גאיה הייתה לומדת למצוא בו משהו דרך העיניים והאוזניים שלו.

כי החיים הם בעצם אוסף גדול של רגעים קטנים.

לא לפחד להתאהב

שיישבר הלב

לא לפחד בדרך לאבד

 

לקום כל בוקר

ולצאת אל החיים

ולנסות הכול לפני שייגמר

 

לחפש מאיפה באנו

ולחזור בסוף תמיד להתחלה

למצוא בכל דבר עוד יופי

ולרקוד עד שנופלים מעייפות

או אהבה

 

מכל הרגעים בזמן

למצוא אחד לאחוז בו

להגיד שהגענו

תמיד לזכור לרגע לעצור

ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו

אוהב להיות בבית

לפני שייגמר.