לא יכולתי – וגם לא רציתי – להישאר אדישה כלפי גיבורות הספר "תחת השפעה" מאת אסתי הלפרין (הוצאת שתיים). "חובק בחוזקה, קושר" – כך מגדירה האקדמיה ללשון עברית את המילה לופת. וזה מה שקרה לי –  נִלְפַּתִּי. נסחפתי איתן בפיתולי חייהן (כולל החיים שלאחר המוות, של אחת מהן), כמעט חסרת נשימה. לרגעים, ניסיתי לעצור אותן, תוהה בקול גבוה מרוב סימני שאלה: "באמת?", "את רצינית?". ותמיד התשובה שקיבלתי הייתה כן. אבל אז גם באה ההשהיה: "אם כי"…

וכאן אני עוצרת – כי יותר ממה שאני רוצה לפתח את ה"אם כי" הזה, הייתי שמחה שכמוני, תגלו אותו בעצמכם.

אז על מה שתי הנובלות שבספר? בפשטות – אבל גם באופן מבריק, יצירתי ומקורי – על החיים. כן, העניין הזה שאנחנו בעיצומו הנורא, הנפלא, המקומם, המרומם, המייגע ולפעמים גם המצחיק. הלפרין מעבירה את גיבוריה דרך מסננת דקה של אמת, ושום מניפולציה שלהן (כולל אלה שהן מפעילות על עצמן) לא חומקת. כמו כירורג מיומן של הנפש, גלויים לפניה (וכך גם לפנינו) האיברים הפנימיים של הפציינטית שמוטלת על מיטת חדר הניתוחים – האהבה, והלפרין מבינה היטב אותה ואת הכמהים אליה – לא רק בתור סופרת אלא גם בתור פסיכולוגית קלינית.

והנה הפסקול של הספר "תחת השפעה", במילים של מי שכתבה אותו, אסתי הלפרין:

קחי לך זמן / יציאת חירום (מילים: אלכס טופל ויוסי ברוש, לחן: אלכס טופל)

הנובלה שנה מעוברת מתרחשת בירושלים של שנות האינתיפאדה השנייה. זוהי ירושלים של בדידות, פחד וייאוש, אבל זוהי גם ירושלים של יופי והשראה. הצליל המחוספס והנוגה של "יציאת חירום" הירושלמית הולם מאוד את הנובלה הזו, וגם ליווה את הכתיבה שלה. "קחי לך זמן" הוא שיר שבו הכאב הוא נתון, הכאב הוא נקודת ההתחלה. בדומה מאוד לסיפורה של גיבורת הנובלה הזו. היא נאחזת בכאב, באופנים שונים, כי הוא המזכרת היחידה שיש לה מאהבה שאבדה.

לא יכולתי לעשות עם זה כלום / נינט טייב (מילים: יונה וולך, לחן: אילן וירצברג)

המילים של יונה וולך ב"לא יכולתי לעשות עם זה כלום" מופתיות בעיקר בגלל הפשטות שבהן. כמה קשה לנסח את הסיוט של האין אונים. שנה מעוברת מספרת על הקושי של הגיבורה להשלים עם החמצת אהבה. "לא יכולתי לעשות עם זה כלום" מדבר את ההחמצה. הדבר שחמק אף שכבר היה בידינו. כמעט בלתי אפשרי לעכל שמה שהיה כבר לא יהיה. אולי מפני שעצם זה שהיה מוכיח את היתכנותו, ואנחנו שחולפים בזמן צריכים לקבל את הדין שהאפשרויות נמחקות ומשתנות מבלי שנסכים לכך. אני חושבת שלפעמים קל יותר לוותר על משהו שמעולם לא היה מאשר על מה שהיה וחלף. שנה מעוברת עוסקת בשאלה הזו, כשמטבע הווייתנו, גם עצם הגבול שבין מה שהיה למה שלא היה, מטושטש מאוד.

יקירתי / מילים, לחן וביצוע: אסף אמדורסקי

אם יש שיר שהיה יכול להניח את דעתה של הגיבורה בשנה מעוברת זה השיר הזה. בגלל החושניות שבנשימות שהן חלק בלתי נפרד ממנו, בגלל ההבטחה שהפרידה היא רק זמנית, בגלל שהמוזיקה בו היא כמעט עירומה.

שיר הנוצות / מילים, לחן וביצוע: רונה קינן

יש נקודות חיבור רבות בין שתי הנובלות ב"תחת השפעה", אחת מהן היא הכמיהה להתמסרות, להיות האובייקט האולטימטיבי של האהוב. "שיר הנוצות" הוא כזה שגם הגיבורה הנכספת לאהובה בשנה מעוברת וגם הגיבורה בת הארבעים שהפכה לרוח שרודפת את אהובה לשעבר ברוח שנייה יכולות לחתום עליו בשקט. זוהי עמדה שהיא לכאורה מתבטלת או קורבנית, אבל הבחירה בה היא בחירה עוצמתית, ויש בה כוח פיתוי רב. בניגוד לנרטיב של חוסר האונים שקיים (לכאורה או שלא לכאורה) ברווקה שבורת הלב בשנה מעוברת ומוליד את העמדה של ההתמסרות הגמורה, ברוח שנייה העמדה הזו, שבה בוחרת רוחה של האישה שמתה לפתע באמצע החיים, בולטת כבחירה שיש בה פיקחון רב ומשחקיות.

כחול וירוק / מילים, לחן וביצוע: עמיר לב

רוח שנייה מספרת על הייאוש של אמצע החיים. לכאורה יש הכול, ובכל זאת משהו גדול חסר. דמות הגבר שם היא דמות טרגית במיוחד. הניתוק העצמי גדול כל כך, שרק חוויות חושניות, עוצמתיות בצורה קיצונית, יכולות להעיר אותו מהתרדמת שבה הוא שקע. כשכתבתי את הדמות הזו יכולתי לדמיין את הילד הזועם שהיה בעברו הגבר העייף הזה, את החיות שגילה אז כילד ונתקלה בעונש או בשוחד ממתקים כמו ב"כחול וירוק". במבט של אמא שמתגעגעים אליה, למרות שלא באמת הבינה אותך מעולם. זהו געגוע שאין לו סוף, ושמוליד חיים של בלבול, טעויות, ובגידה עצמית. עמיר לב שר אותו טוב כל כך כי שומעים בקול שלו את הילד ואת הגבר בו זמנית.

בשבילך / ברי סחרוף (מילים: ברי סחרוף, לחן: ברי סחרוף ורע מוכיח)

זה אומנם סטריאוטיפי, ואין באמת "גברי" ו"נשי", אבל באופן גס, תחת מגבלות התרבות והשפה שבהן אני חיה, אסתכן ואומר (עם הסתייגויות פוליטיות כאלה ואחרות), שהמקבילה הגברית ל"שיר הנוצות" היא בעיניי "בשבילך" של ברי סחרוף. השיא הזה מגלם את הנוזליות הגמישה שמאפיינת את הנכונות להיות אובייקט עבור האהובה. אצל הגבר זה קצת אחרת כי הוא מוכן להתבטל דרך מעשיו ("בשבילך הוא יקמט את האוויר"), אבל העיקרון הכללי דומה. הוא מוכן להפוך את הפוטנטיות שלו לאובייקט שימושי עבור אהובתו.  כשברוח שנייה דווקא הגבר העייף הוא זה שמצליח להפיח חיים ולקיים במציאות מוחשית את רוח אהובתו, הוא לא רק מנוצל על ידה, אלא שהוא מתקיים מחדש באופן אקסטטי דרך תשוקותיה. זהו הפלא שבאקט של לעשות אהבה – שני סובייקטים נלהבים להפוך להיות אובייקט אחד עבור השני, ומפיקים מכך עונג.

תנו לי לשתות / כנסיית השכל ((מילים ולחן: יורם חזן ורן אלמליח)

הגיבורה האמיתית של "תחת השפעה" היא האובססיה. בשתי הנובלות האובססיה היא הכוכבת. המשאלה הכפולה שמתקיימת באובססיה היא להיפטר ממנה ולדבוק בה בו זמנית. היא הורסת את החיים ומכלה את הקשר אל המציאות היומיומית, אבל בה בעת היא טעם החיים ומקורם במובנים רבים. אי אפשר איתה ואין טעם בלעדיה. המשפט שנזעק בשיר: "תנו לי לשכוח את עיניי אהובתי" הוא התחינה להיפטר מהאובססיה, אבל אם המשאלה תיענה, יעלם הרי גם הטעם לשיר…

מים מתוקים / טל בלנקשטיין ודניאל ספיר (מילים ולחן: מאיר אריאל)

ההתענגות על הכמעט, על האין, זו שמובילה אל החוויה האקסטטית היא האלטרנטיבה לסיפוק שמציעה המציאות הן עבור הגיבורה שבורת הלב בשנה מעוברת והן עבור הגבר הנואש באמצע החיים ברוח שנייה. המילים המדויקות כל כך של מאיר אריאל מספרות על העונג הזה. הביצוע של טל בלנקשטיין עם הנגינה של דניאל ספיר אהוב עליי במיוחד, אולי מפני שיש בו דגש על החללים, דגש שכה הולם את רוח הדברים.

אנטארקטיקה / קורין אלאל (מילים: חנה גולדברג, לחן: קורין אלאל)

"תחת השפעה" הוא ספר שהתחיל ביני לביני כדיון בסוגיות של אמונה. איפה נמצאת האמת, בסיפור שנרקם בחיים או בדחף הבוער בגוף? האם הדבקות במה שנראה כבלתי סביר היא כפירה במציאות או שלהיפך – זוהי המציאות הנוכחת והחיה ביותר והשאר הוא זיוף?

רק אחרי שהוא יצא לאור, כשהקשבתי לקורין אלאל, הבנתי עד כמה הדימוי הזה, של קרח תכול, נוצץ ומתעתע, היה שם ברקע כשכתבתי. חשבתי לעצמי שאם היה פסקול לספר, השיר הזה היה חייב להיות בפנים.

""מופרך? מגוחך! יש אפילו כמה שמתעקשים על אטלנטיס. שמתעקשים שמתחת לשכבות הקרח מסתתרים השרידים של היבשת האבודה. הם אפילו רוצים לגייס כסף למשלחת שתחקור שם."

"ואתה לא מאמין שימצאו שם משהו."

"אני לא מאמין שימצאו שם משהו"

"אבל היית נוסע?"

אור הפנס החל מגמגם. השעה הייתה כבר מאוחרת מאוד.

חייכת כמי שנפל ביודעין אל תוך מלכודת.

"ברור," אישרת.

"אז למה היית נוסע, אם אתה לא מאמין?" ליטפתי את ידך, גופך נענה כולו.

"נו, למה?" המשכתי להתגרות.

"עוד לא הייתי באנטארקטיקה.""

(עמודים 72-71, שנה מעוברת בתוך "תחת השפעה").

אסתי הלפרין מימון היא פסיכולוגית קלינית. סיפורים ומאמרים פרי עטה התפרסמו במגוון כתבי עת. ספרה הראשון "שמיטה" יצא לאור ב-2017. "תחת השפעה" הוא ספרה השני.

את הספר "תחת השפעה" אפשר לרכוש בפורמט קשיח בחנויות הספרים העצמאיות ובפורמט דיגיטלי או קשיח ברשת.

מומלץ לרכוש באתר עברית: https://www.e-vrit.co.il/Product/25060/%D7%AA%D7%97%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%A2%D7%94

או באתר החנות של הוצאת שתיים: https://2sfarim.com/product/%d7%aa%d7%97%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%a4%d7%a2%d7%94/