פרטיטורה קרועה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן. זאת המזכרת שנשארה ליונתן רזאל מתאונת דרכים שעברה עליו בילדותו. "נסעתי לדרום עם כל המשפחה ובדרך התהפכה המכונית שלנו. ברוך ה' יצאנו ללא פגע", מספר רזאל, כיום בן 35. "הקשבתי לבטהובן בנסיעה. באותה תקופה למדתי עליו המון והרגשתי שיש לי איתו חיבור מיסטי".

החיבורים בין עולמות שונים ממשיכים להיווצר בחייו של רזאל, שאלבומו הראשון "סך הכל" שיצא באחרונה, מתייחד בשילוב בין טקסטים דתיים למוזיקה שיסודותיה קלאסיים. שיר הנושא והדואט "ציון", עם אביתר בנאי, הפכו ללהיטי ענק בתחנות הרדיו המיינסטרימיות, והאלבום נמכר היטב – נכון לכתיבת הכתבה עבר כבר את עשרת אלפים העותקים והמגמה נמשכת, ויש גם מסע הופעות.  "אני חווה את זה כנס", מגיב רזאל להצלחתו, "וזה משמח אותי, כי ככה אני מגיע לקהל שלא הייתי מגיע אליו בדרך אחרת. חוץ מזה, מרגש אותי שהקהל מתחבר למוזיקה שלי, למרות שהיא קצת מורכבת, לא מוזיקה של שמיעה ראשונה. אני גם מקווה ומאמין שהתגובה החמה שהיצירה שלי קיבלה, היא באמת בזכותה ולאו דווקא קשורה לז'אנר האמוני ולפתיחות שיש עכשיו למוזיקה דתית".
יש לך באמת הסבר לתופעה הזו, שכוללת בין השאר את עובדיה חממה, מאיר בנאי, אהוד בנאי, מיכה שטרית, ברי סחרוף ושלמה גרוניך?
"מה שקורה כאן מזכיר לי ילד שבהתחלה עוזב את הבית ואומר 'אני לא מסכים עם כל מה שגדלתי איתו', ואז מתבגר, חוזר לדברים ההם ואומר: 'עכשיו אני אוהב אותם'. מישהו פעם אמר לי משפט חכם, שלהתבגר פירושו לעשות מה שאתה רוצה, למרות שההורים שלך גם כן רוצים שתעשה את זה. היום אין לאנשים בעיה להגדיר את עצמם כחילוניים, לעשות קידוש ולהתחבר לטקסטים יהודיים".

"המוזיקה היא השופר והצינור"

יש ברזאל חיוניות, נמרצות עדינה ומבט סקרן. דיבורו מוגש בלהט ילדותי, שמתמתן בשתיקות רציניות ברווח שבין השאלות לתשובות. עד שהוציא את אלבום הבכורה שלו, הספיק לשרת בצבא כמעבד בלהקה צבאית ולנצח על התזמורת הקאמרית הישראלית ועל סימפונט רעננה. הוא גם  השתתף כמעבד וכמפיק בהפקות של מוזיקאים נחשבים כמו ארקדי דוכין, שלמה ארצי, שלמה גרוניך, יוני רכטר ואביתר בנאי, שהפיק את אלבומו.
השיר "סך הכל" הוא היחיד מבין שירי האלבום שהמילים שלו אינן דתיות. האם יש סיכוי שתוציא אלבום שלם עם שירים כאלה?
"האלבום הבא שלי, שאני כבר עובד עליו, יהיה יותר אישי, אבל לא פחות דתי ואמוני. זו שאלה מעניינת למה אם אני דתי אז הטקסטים שלי צריכים להיות דתיים. למה אני צריך לשיר על אלוהים ולא על אשתי, העבודה שלי, הפחדים שלי, הכאבים שלי? אין לי תשובה ברורה. אולי רק שאומנות מתקשרת לי לשאלות יותר קיומיות ופחות אישיות. בכלל, יש אצלי קרבה גדולה בין מוזיקה לאמונה. הדת של הרוקנרול היא אהבה, ולכן הוא מתעסק בעיקר באהבה. והשאיפה של היהודי המאמין היא לקשר עם אלוהים – ולכן הוא שר על זה. המוזיקה היא השופר והצינור שדרכו מתנקז כל מה שאני. היא המקצוע שלי, אבל לא כל מי שאני".

ואכן, מלבד המוזיקה, רזאל – ירושלמי, נשוי ואב לשתיים, מעביר שיעורי יהדות לקהילות יהודיות בחו"ל מטעם הג'וינט. פעם בחודשיים, בחמש השנים האחרונות, הוא נוסע לאוקראינה לעבוד עם סטודנטים יהודיים. בנוסף, הוא מרכז את מגמת המוזיקה בבית ספר "יפתח" שבצפון ים המלח: "זה בית ספר לחבר'ה שלא הסתדרו במסגרות רגילות, והם גרים בפנימייה ולומדים להתגבש כחברה. העבודה איתם היא לא רק מוזיקלית נטו, אלא גם תרפויתית, ואני משוגע על זה. החבר'ה שם נהדרים וחכמים. אתמול כשהייתי שם, תלמיד שלי שאל אותי מה קורה אם אני מתחרט על משהו שכתבתי אחרי שהאלבום יצא".
ומה ענית לו?
"שזה לא קורה, כי אני לא מתחרט. התקליט יצא כשהייתי בן 34, אחרי שכמה פעמים כמעט והקלטתי אלבום, ותמיד ברגע האמת חטפתי רגליים קרות. בדיעבד אני יודע שצדקתי ושאם התקליטים האלה היו יוצאים, הייתי מצטער עליהם. עם האלבום הזה אני מרגיש פחות או יותר תחושה שלמה. לכן אני לא כל כך פוחד לשחרר. זה קצת כמו להתחתן. הרי אם באמת תחשוב – מה, אני אהיה כל כך הרבה שנים עם האישה הזאת? – לא תתחתן. יש רגע כזה שאתה אומר לא הכל בידיי, וקופץ, והגעתי אליו בגיל מאוחר יחסית, ממש על הגבול של לפספס אותו".

פרויד לארוחת הבוקר

רזאל, אחיו אהרון ויהודה ואחותו ריקה גדלו עם הורים דוקטורים לפסיכולוגיה, שכבר לא עוסקים בתחום הזה. "אכלנו פרויד לארוחת הבוקר ועד היום יש לי משיכה למחוזות של עומק נפשי", אומר רזאל, שביחד עם משפחתו חזר בתשובה. "גדלתי בבית אירופאי שמנת", הוא מספר, "מגיל ארבע-חמש היו לי מורים פרטיים לצ'לו, פסנתר, קומפוזיציה וניצוח. החינוך היה נוקשה. כבר בגיל 12, כל מוצאי שבת היינו צריכים להשקיע בבורסה, למדנו ציור ונדרשנו לצייר פעם בשבוע ולכתוב פרוזה, ואם היה נתקע הביוב – למדנו לתקן אותו. אבא שלי האמין שצריך לתת לילד את כל הכיוונים האפשריים, ובאמת עד היום אני מתעניין בהרבה דברים. מצד שני, כאבא לשתי בנות קטנות – שנתיים וחצי ועשרה חודשים – אני עובד על עצמילפתח כמה שפחות ציפיות שהן יהיו כאלה או אחרות. לאמא שלי, לעומת זאת, היתה גישה חינוכית אחרת – של רוך ואהבה. היא באה מאהבת המוזיקה הפשוטה והעממית, רוקנרול, ביטלס. היא היתה בוודסטוק".

רזאל למד בתיכון של האקדמיה למוזיקה. "בהפסקות הייתי שר לחבר'ה עם הפסנתר שבאמצע הכיתה – ביטלס, מתי כספי, שירים שכתבתי. הרגשתי את השמחה שזה גורם לאנשים. לנגן זה בעצם להעביר אנרגיה, לענג".

השילוב בין העונג הזה, החינוך מהבית ושפע הגירויים המוזיקליים, הובילו את ארבעת האחים, שגדלו בחדר אחד, להקים להקה. יונתן היה אז בן 15 והאח הכי צעיר בן 11.
"להקת רזאל", זכתה להצלחה, כולל להיט בשם "אני רוצה להיות נהג מונית" והוצאת תקליט בחברת "פונוקול". "זה בעצם היה התקליט הראשון שעשיתי, והייתי המפיק המוזיקלי שלו, כך שההפקה נשארה לי כמו אהבת נעורים, ואני עוד חולם להפיק".

יש אנשים ספציפיים שהיית שמח להפיק?
"חלום הילדות שלי הוא לעבוד עם אריק איינשטיין, וגם עם מדונה". אבל תוך כדי דיבור הוא עוצר רגע, ומסתייג: "טוב, זה קצת בעייתי מבחינה הלכתית העניין הזה של שירת אישה" – ובוחר שלא לפרט. גם עם ריקה אחותו העניין הזה מסובך, משום שמלבדה – האחים מופיעים לעיתים ביחד. בעיקר הוא ואהרון רזאל, הצעיר ממנו בשנה – זמר כוכב בציבור הדתי, שבאחרונה הוציא את אלבומו החמישי. "אנחנו סוג של תאומים סיאמיים", אומר יונתן, "מתייעצים אחד עם השני, שרים ביחד. יש לנו הופעה קבועה ביחד, פעם בשנה, בהושענה רבה, שאני מחכה לה כל השנה. האח השני שהיום הוא רב, הוא המתופף, ולפעמים עוד מצטרף אלינו. וזה כמו אנשים שהיו לוחמים ביחד בצוות. אנחנו לא מדברים בכלל, עולים על הבמה, ועפים. זו הרגשה מאוד כיפית. עם אחותי זו סוגיה מסובכת, לצערי, כי אנחנו מופיעים בעיקר בפני ציבור דתי, אז היא לא מופיעה, ושרה איתנו רק בבית. כשאני כותב שיר, היא בדרך-כלל הראשונה ששומעת אותו. היא מעורבת במוזיקה שלנו, וגם הפיקה את האלבום שלי".

חומות של שתיקה

רזאל אינו מאלה שהכתיבה באה להם בקלות. "בדרך-כלל לוקח לי כמה חודשים לכתוב שיר", הוא אומר, "וגם אחרי שאני מקליט אותו, אני המון פעמים משנה אותו. יש לי גם תקופות של שתיקה שמבהילות אותי. בכלל, כלפי היצירה אני חווה חוסר ביטחון תמידי שאין לי כאדם. כמעט בכל פעם כשאני כותב שיר, אני מתייחס אליו כאילו הוא השיר האחרון שלי ופוחד שלא יהיו לי יותר שירים. אני מרגיש ששיר הוא מתנה. תמיד כשאני כותב שירים, יש רגע לא מוסבר שבו ברור לי שעכשיו זה קורה. זאת מתנה כשבליל של צלילים הופך לשיר".

והשירים באים לדעת רזאל משתי קטגוריות נפרדות: "יצירה מתוך שמחה ויצירה מתוך כאב. כשיוצרים מתוך כאב זה קצת כמו לקחת, וכשיוצרים מתוך שמחה זה קצת כמו לתת. וכמו שהרבה יותר קשה לתת, ככה יותר קשה ליצור מתוך שמחה. אבל מצד שני – ועכשיו אני סותר את כל מה שאמרתי – מדובר ברגש שלא הייתי מחלק אותו לשמח ולעצוב. אני יוצר מתוך תחושת חיים ולכן זה מתקשר אצלי לאמונה.

"ואם כבר מדברים על אמונה – אחת החוויות המעודדות שלי מהתקליט הזה היא שאפשר ליצור מוזיקה ממקום הכי אמיתי, וזה יתקבל. אני מרגיש שלמרות שכמעט לא התפשרתי – האלבום התקבל טוב. חשוב לי לציין את זה כדי להעביר מסר מעודד ליוצרים אחרים שמתלבטים – אפשר ללכת עד הסוף ולהיות אידיאליסט. אני מרגיש שהאמת הזאת השתלמה לי".

פורסם בגלובס ב-03.03.2008