גְּמְ גְּמְ
27 בפברואר 2008הדרה לוין-ארדי, "כאילו אין מחר"
10 במרץ 2008פרטיטורה קרועה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן. זאת המזכרת שנשארה ליונתן רזאל מתאונת דרכים שעברה עליו בילדותו. "נסעתי לדרום עם כל המשפחה ובדרך התהפכה המכונית שלנו. ברוך ה' יצאנו ללא פגע", מספר רזאל, כיום בן 35. "הקשבתי לבטהובן בנסיעה. באותה תקופה למדתי עליו המון והרגשתי שיש לי איתו חיבור מיסטי".
החיבורים בין עולמות שונים ממשיכים להיווצר בחייו של רזאל, שאלבומו הראשון "סך הכל" שיצא באחרונה, מתייחד בשילוב בין טקסטים דתיים למוזיקה שיסודותיה קלאסיים. שיר הנושא והדואט "ציון", עם אביתר בנאי, הפכו ללהיטי ענק בתחנות הרדיו המיינסטרימיות, והאלבום נמכר היטב – נכון לכתיבת הכתבה עבר כבר את עשרת אלפים העותקים והמגמה נמשכת, ויש גם מסע הופעות. "אני חווה את זה כנס", מגיב רזאל להצלחתו, "וזה משמח אותי, כי ככה אני מגיע לקהל שלא הייתי מגיע אליו בדרך אחרת. חוץ מזה, מרגש אותי שהקהל מתחבר למוזיקה שלי, למרות שהיא קצת מורכבת, לא מוזיקה של שמיעה ראשונה. אני גם מקווה ומאמין שהתגובה החמה שהיצירה שלי קיבלה, היא באמת בזכותה ולאו דווקא קשורה לז'אנר האמוני ולפתיחות שיש עכשיו למוזיקה דתית".
יש לך באמת הסבר לתופעה הזו, שכוללת בין השאר את עובדיה חממה, מאיר בנאי, אהוד בנאי, מיכה שטרית, ברי סחרוף ושלמה גרוניך?
"מה שקורה כאן מזכיר לי ילד שבהתחלה עוזב את הבית ואומר 'אני לא מסכים עם כל מה שגדלתי איתו', ואז מתבגר, חוזר לדברים ההם ואומר: 'עכשיו אני אוהב אותם'. מישהו פעם אמר לי משפט חכם, שלהתבגר פירושו לעשות מה שאתה רוצה, למרות שההורים שלך גם כן רוצים שתעשה את זה. היום אין לאנשים בעיה להגדיר את עצמם כחילוניים, לעשות קידוש ולהתחבר לטקסטים יהודיים".
"המוזיקה היא השופר והצינור"
יש ברזאל חיוניות, נמרצות עדינה ומבט סקרן. דיבורו מוגש בלהט ילדותי, שמתמתן בשתיקות רציניות ברווח שבין השאלות לתשובות. עד שהוציא את אלבום הבכורה שלו, הספיק לשרת בצבא כמעבד בלהקה צבאית ולנצח על התזמורת הקאמרית הישראלית ועל סימפונט רעננה. הוא גם השתתף כמעבד וכמפיק בהפקות של מוזיקאים נחשבים כמו ארקדי דוכין, שלמה ארצי, שלמה גרוניך, יוני רכטר ואביתר בנאי, שהפיק את אלבומו.
השיר "סך הכל" הוא היחיד מבין שירי האלבום שהמילים שלו אינן דתיות. האם יש סיכוי שתוציא אלבום שלם עם שירים כאלה?
"האלבום הבא שלי, שאני כבר עובד עליו, יהיה יותר אישי, אבל לא פחות דתי ואמוני. זו שאלה מעניינת למה אם אני דתי אז הטקסטים שלי צריכים להיות דתיים. למה אני צריך לשיר על אלוהים ולא על אשתי, העבודה שלי, הפחדים שלי, הכאבים שלי? אין לי תשובה ברורה. אולי רק שאומנות מתקשרת לי לשאלות יותר קיומיות ופחות אישיות. בכלל, יש אצלי קרבה גדולה בין מוזיקה לאמונה. הדת של הרוקנרול היא אהבה, ולכן הוא מתעסק בעיקר באהבה. והשאיפה של היהודי המאמין היא לקשר עם אלוהים – ולכן הוא שר על זה. המוזיקה היא השופר והצינור שדרכו מתנקז כל מה שאני. היא המקצוע שלי, אבל לא כל מי שאני".
ואכן, מלבד המוזיקה, רזאל – ירושלמי, נשוי ואב לשתיים, מעביר שיעורי יהדות לקהילות יהודיות בחו"ל מטעם הג'וינט. פעם בחודשיים, בחמש השנים האחרונות, הוא נוסע לאוקראינה לעבוד עם סטודנטים יהודיים. בנוסף, הוא מרכז את מגמת המוזיקה בבית ספר "יפתח" שבצפון ים המלח: "זה בית ספר לחבר'ה שלא הסתדרו במסגרות רגילות, והם גרים בפנימייה ולומדים להתגבש כחברה. העבודה איתם היא לא רק מוזיקלית נטו, אלא גם תרפויתית, ואני משוגע על זה. החבר'ה שם נהדרים וחכמים. אתמול כשהייתי שם, תלמיד שלי שאל אותי מה קורה אם אני מתחרט על משהו שכתבתי אחרי שהאלבום יצא".
ומה ענית לו?
"שזה לא קורה, כי אני לא מתחרט. התקליט יצא כשהייתי בן 34, אחרי שכמה פעמים כמעט והקלטתי אלבום, ותמיד ברגע האמת חטפתי רגליים קרות. בדיעבד אני יודע שצדקתי ושאם התקליטים האלה היו יוצאים, הייתי מצטער עליהם. עם האלבום הזה אני מרגיש פחות או יותר תחושה שלמה. לכן אני לא כל כך פוחד לשחרר. זה קצת כמו להתחתן. הרי אם באמת תחשוב – מה, אני אהיה כל כך הרבה שנים עם האישה הזאת? – לא תתחתן. יש רגע כזה שאתה אומר לא הכל בידיי, וקופץ, והגעתי אליו בגיל מאוחר יחסית, ממש על הגבול של לפספס אותו".
פרויד לארוחת הבוקר
רזאל, אחיו אהרון ויהודה ואחותו ריקה גדלו עם הורים דוקטורים לפסיכולוגיה, שכבר לא עוסקים בתחום הזה. "אכלנו פרויד לארוחת הבוקר ועד היום יש לי משיכה למחוזות של עומק נפשי", אומר רזאל, שביחד עם משפחתו חזר בתשובה. "גדלתי בבית אירופאי שמנת", הוא מספר, "מגיל ארבע-חמש היו לי מורים פרטיים לצ'לו, פסנתר, קומפוזיציה וניצוח. החינוך היה נוקשה. כבר בגיל 12, כל מוצאי שבת היינו צריכים להשקיע בבורסה, למדנו ציור ונדרשנו לצייר פעם בשבוע ולכתוב פרוזה, ואם היה נתקע הביוב – למדנו לתקן אותו. אבא שלי האמין שצריך לתת לילד את כל הכיוונים האפשריים, ובאמת עד היום אני מתעניין בהרבה דברים. מצד שני, כאבא לשתי בנות קטנות – שנתיים וחצי ועשרה חודשים – אני עובד על עצמילפתח כמה שפחות ציפיות שהן יהיו כאלה או אחרות. לאמא שלי, לעומת זאת, היתה גישה חינוכית אחרת – של רוך ואהבה. היא באה מאהבת המוזיקה הפשוטה והעממית, רוקנרול, ביטלס. היא היתה בוודסטוק".
רזאל למד בתיכון של האקדמיה למוזיקה. "בהפסקות הייתי שר לחבר'ה עם הפסנתר שבאמצע הכיתה – ביטלס, מתי כספי, שירים שכתבתי. הרגשתי את השמחה שזה גורם לאנשים. לנגן זה בעצם להעביר אנרגיה, לענג".
השילוב בין העונג הזה, החינוך מהבית ושפע הגירויים המוזיקליים, הובילו את ארבעת האחים, שגדלו בחדר אחד, להקים להקה. יונתן היה אז בן 15 והאח הכי צעיר בן 11.
"להקת רזאל", זכתה להצלחה, כולל להיט בשם "אני רוצה להיות נהג מונית" והוצאת תקליט בחברת "פונוקול". "זה בעצם היה התקליט הראשון שעשיתי, והייתי המפיק המוזיקלי שלו, כך שההפקה נשארה לי כמו אהבת נעורים, ואני עוד חולם להפיק".
יש אנשים ספציפיים שהיית שמח להפיק?
"חלום הילדות שלי הוא לעבוד עם אריק איינשטיין, וגם עם מדונה". אבל תוך כדי דיבור הוא עוצר רגע, ומסתייג: "טוב, זה קצת בעייתי מבחינה הלכתית העניין הזה של שירת אישה" – ובוחר שלא לפרט. גם עם ריקה אחותו העניין הזה מסובך, משום שמלבדה – האחים מופיעים לעיתים ביחד. בעיקר הוא ואהרון רזאל, הצעיר ממנו בשנה – זמר כוכב בציבור הדתי, שבאחרונה הוציא את אלבומו החמישי. "אנחנו סוג של תאומים סיאמיים", אומר יונתן, "מתייעצים אחד עם השני, שרים ביחד. יש לנו הופעה קבועה ביחד, פעם בשנה, בהושענה רבה, שאני מחכה לה כל השנה. האח השני שהיום הוא רב, הוא המתופף, ולפעמים עוד מצטרף אלינו. וזה כמו אנשים שהיו לוחמים ביחד בצוות. אנחנו לא מדברים בכלל, עולים על הבמה, ועפים. זו הרגשה מאוד כיפית. עם אחותי זו סוגיה מסובכת, לצערי, כי אנחנו מופיעים בעיקר בפני ציבור דתי, אז היא לא מופיעה, ושרה איתנו רק בבית. כשאני כותב שיר, היא בדרך-כלל הראשונה ששומעת אותו. היא מעורבת במוזיקה שלנו, וגם הפיקה את האלבום שלי".
חומות של שתיקה
רזאל אינו מאלה שהכתיבה באה להם בקלות. "בדרך-כלל לוקח לי כמה חודשים לכתוב שיר", הוא אומר, "וגם אחרי שאני מקליט אותו, אני המון פעמים משנה אותו. יש לי גם תקופות של שתיקה שמבהילות אותי. בכלל, כלפי היצירה אני חווה חוסר ביטחון תמידי שאין לי כאדם. כמעט בכל פעם כשאני כותב שיר, אני מתייחס אליו כאילו הוא השיר האחרון שלי ופוחד שלא יהיו לי יותר שירים. אני מרגיש ששיר הוא מתנה. תמיד כשאני כותב שירים, יש רגע לא מוסבר שבו ברור לי שעכשיו זה קורה. זאת מתנה כשבליל של צלילים הופך לשיר".
והשירים באים לדעת רזאל משתי קטגוריות נפרדות: "יצירה מתוך שמחה ויצירה מתוך כאב. כשיוצרים מתוך כאב זה קצת כמו לקחת, וכשיוצרים מתוך שמחה זה קצת כמו לתת. וכמו שהרבה יותר קשה לתת, ככה יותר קשה ליצור מתוך שמחה. אבל מצד שני – ועכשיו אני סותר את כל מה שאמרתי – מדובר ברגש שלא הייתי מחלק אותו לשמח ולעצוב. אני יוצר מתוך תחושת חיים ולכן זה מתקשר אצלי לאמונה.
"ואם כבר מדברים על אמונה – אחת החוויות המעודדות שלי מהתקליט הזה היא שאפשר ליצור מוזיקה ממקום הכי אמיתי, וזה יתקבל. אני מרגיש שלמרות שכמעט לא התפשרתי – האלבום התקבל טוב. חשוב לי לציין את זה כדי להעביר מסר מעודד ליוצרים אחרים שמתלבטים – אפשר ללכת עד הסוף ולהיות אידיאליסט. אני מרגיש שהאמת הזאת השתלמה לי".
פורסם בגלובס ב-03.03.2008
10 תגובה
מציג את יונתן רזאל בדיוק כפי שהוא בחיים, על הבמה ובאישיותו, ואני מדבר בתור מי שזוכר אותו ואת אחיו כילדים קטנים וגם את בן דודו בגיל הדומה, ניצן-חו רזאל.
שוב תימורה במיטבה
תודה
שי
תודה רבה שי.
מה אתה זוכר מהם כילדים?
הבחור שמנגן איתי הרבה שנים, אלישע אבשלום, היה מורה לחלילית של מישהו מהם, לדעתי יותר מאחד, ואני זוכר שהופענו אצלהם בבית באחד הארועים , יום הולדת או ברמיצווה, האמת אני לא זוכר אם זה היה של ניצן-חן, יונתן או אהרון.
ילדים מוכשרים, משקיענים וידידותיים להפליא, כולם.
זה אלישע לפני מספר חודשים
http://www.youtube.com/watch?v=10nylahUYAM
תמיד תהיתי האם יש קשר משפחתי בין יונתן רזאל לניצן-חן. סוף סוף קיבלתי תשובה (:
ראיון יפה ומעניין, כהרגלך. עושה חשק לשמוע את המוזיקה שטרם שמעתי (אני גם לא שומעת רדיו). עם זאת, ובהמשך לפוסט שלך על מאיר בנאי, אני חייבת לומר שיש לי בעיה להתחבר לחלק ניכר מהחומרים שיוצאים במסגרת התופעה הזו של חזרה ליהדות, פיוטים וכו'. אני חושבת שדבריו של רזאל על ההתבגרות ועל התופעה נכונים ויפים, אבל זה מעולם לא היה "בית אבא" שלי – גדלתי במשפחה חילונית לחלוטין (למרות הייחוס המשפחתי כמה דורות אחורה), מעולם לא עשינו קידוש או הלכנו לבית כנסת (שלא בסיור בית ספר או משהו דומה), כך שזה לא מהדהד בי כצלילי ילדות או משהו שהוא חלק ממני וממשפחתי, והתפילות והפיוטים, גם המוכרים שבהם, זרים לי בערך כמו מזמורים נוצריים. ומבחינה מוזיקלית טהורה, אינני חובבת גדולה של הלחנים המסורתיים בחלקם הגדול.
שי: וואו. מרשים.
יעל: תודה.
לי יש אומנם בסיס מסוים, אבל הצד השני של העניין הוא דווקא ביקורתיות יתר ואפילו סוג של אנטי, ובכל זאת התחברתי לחלקים רבים מהמוזיקה הזאת, פשוט כי מדובר במוזיקאים מצוינים שיוצרים דברים יפים, לטעמי.
נדמה לי (וגם המכירות מוכיחות) שאפשר להתחבר לכך גם בלי "ידע מוקדם". אבל אני לא יכולה לדעת.
לדעתי שווה לך לבדוק לפני שתחליטי. וכל מקרה לגופו, כמובן.
ואגב, גם אצל מאיר בנאי וגם אצל יונתן רזאל, לא מדובר בדרך כלל בלחנים מסורתיים, אלא בלחנים חדשים שהם יצרו בעצמם.
הייתי באותה הופעה של מאיר בנאי (בערך, היו שתיים ברצף יום אחר יום) ונהניתי, אבל לא יעזור – הטקסטים הדתיים פחות מדברים אליי. אני לא פוסלת מראש כי יש ויש, גם הלכתי לכמה ערבים של בית הילל בזמנו ומחלקם מאוד נהניתי. אבל חשבתי אחר כך על דבריו של חבר שהגיע איתי להופעה. הוא, כחילוני גמור, נתקל באלבום במקרה לפני כן וממש התאהב, כי זה בדיעבד הזכיר לו זכרונות נשכחים מהתפילות בבית כנסת ששמע בגיל מאוד מאוד צעיר כילד קטן (גם משפחתו היתה חילונית) ובכלל לא זכר אותן עד אותו רגע. זה גרם לי לשחזר את כל הרשמים שקראתי ברחבי האינטרנט על חומרים דומים או ערבי פיוטים, ושמתי לב שתמיד יש חזרה לעניין השורשים, ההיסטוריה "שלנו", בית אבא וכו' – ואצלי זה לא היה מעולם חלק מהחיים, ואני חושבת שאולי בגלל כך אותו חיבור רגשי עמוק שקבור אי שם שמתעורר אצל רבים אחרים אינו קיים אצלי. כי מבחינתי אין פה עניין של דת או אמונה או שורשים, רק הסתכלות על הטקסט והמוזיקה נטו, כמו על כל שיר חילוני מן השורה.
נראה לי שהם בני דודים.
ניצן-חן היה המורה שלי לקומפוזיציה בכיתה ט' במסגרת בית הספר לאומנויות שבו למדתי. הוא היה בחור מיוחד ומוכשר.
לפני כמה חודשים גיליתי את יונתן והתאהבתי בו ובמוזיקה שהוא יוצר, ואז גם גיליתי את הקשר המשפחתי בינו ובין אהרון לבין ניצן-חן. זה היה מפתיע ביותר, מכיוון שניצן-חן מעולם לא דיבר איתנו על כך. לקח לנו ככיתה הרבה זמן לגלות שהוא מופיע ככנר בהופעות של אומנים גדולים וחשובים, כי הוא פשוט לא סיפר. כזה צנוע 🙂
בקרוב הופעה של יונתן במעבדה בירושלים, זו תהיה הראשונה שלי. אני מחכה בקוצר רוח.
שומעת את הביצוע המופלא והמצמרר שלו ושל יעקוב שוואקי באינטרנט שוב ושוב. איך לא שמעתי עליו עד היום? אני מנסה להתחבר למורשת כמה שיותר ולהפנים רעיונות והנה, כל יום לומדים משהו חדש ומלבב. דווקא בפסח, בערב שבו משפחתי פונה השמיימה בבקשת רפואה שלמה לאחייניתי בת ה-17, עליתי על השיר במקרה.
הביצוע של יונתן רזאל ויעקב שוואקי
מרגש אותי עד דמעות בכל פעם
שומעת את השיר לפחות שש פעמים ביום
השילוב של שניהם פותח את כל שכבות הברזל שיצרתי לעצמי בשנים האחרונות וגורם לצורך עז
בצד הרוחני
מזכיר לי את בית אבא
ושוב דמעה…