"צומת ספרים" בדיזנגוף סנטר, אתמול. המון אנשים. מבוגרים – חלקם מאוד, צעירים ואפילו ילדים. בעצם, מכמות הילדים והפעוטות שהיו שם, אפשר היה להסיק שעומד להתחיל מופע בסגנון "יובל המבולבל". אבל זאת היתה "הופעת טעימות" חינמית של רונה קינן מתוך "שירים ליואל", אלבומה הטעון. הניגוד הזה מפליא.

יזהר אשדות עלה לבמה. הציג את עצמו כמוזיקאי ומפיק. דיבר קצת על רונה ועל עבודתם המשותפת בשנים האחרונות. הודה שכאשר קיבל ממנה את הסקיצות של "שירים ליואל", הוא לא ידע מה בכלל אפשר לעשות עם זה… אבל אז התברר לו שהיא דווקא יודעת טוב מאוד איך בדיוק זה צריך להישמע, להיראות ואפילו להיות משווק. היא גם בחרה נגנים ומפיק ומעבד. "בעצם", הוא סיפר, "היא סתם שלחה לי את השירים מתוך נימוס. לא עשיתי כלום".

אחר כך רונה עלתה ל"במה" (אין שם שום הגבהה, זאת חנות ספרים), חיבקה אותו חזק ומיהרה להכחיש את דבריו – "הוא דווקא כן עשה הרבה"!

* * *

עדיין לא כתבתי על "שירים ליואל" את כל מה שרציתי. כלומר, כתבתי ביקורת, אבל  בעצם יותר מחקתי אותה מאשר כתבתי. בלתי אפשרי לדחוס את כל עושר האלבום הזה לפורמט של ביקורת.
מתסכל אותי שלא יכולתי להעביר חלקים יותר נרחבים מההברקות היצירתיות שלה, למשל: משחק הצבעים המרהיב, שמתמצת את המלחמה ואת תוצאותיה – "כשהגבעות הירוקות לבשו אדום, נפל עליו מסך שחור".

והמהלכים המוזיקליים המבריקים, האופן שבו היא מצליחה, למרות מגבלות הפורמט של השיר, להעביר סיפור שלם – שורקת למשל את "העצב אין לו סוף" בסיום השיר "אתה מתעורר", אחרי שביקשה: "תן לי סיבה להאמין שהעצב יש לו סוף". לא, הוא לא נותן לה את התקווה הזו.

כל כך הרבה אוצרות חכמים ויפים כאלה נטמנו באהבה באלבום הזה. ולמרבה השמחה, למרות תכניו הלא קלים, הוא זוכה להצלחה, שמתבטאת במכירות מרשימות, ואתמול גם בקהל הרב והמגוון שהגיע לשמוע אותה מקרוב.

אולי זאת הקרבה הפיזית לקהל והאווירה הלא פורמלית, ואולי היא באמת נפתחה, בכל אופן, קרנה ממנה אתמול מתיקות והיא ליהגה בין השירים, לפעמים באופן משועשע. למשל, כשסיפרה כמה הקפידה באלבום הזה באופן מיוחד על העברית, אבל בכל זאת – "אתמול קיבלתי מייל ממישהו שהעיר לי שיש לי טעות. ב'שיר הנוצות', אני שרה: 'מגָבים', ובעצם צריך לומר – מגְבים". וכדי שלא נחשוב שהיא מקלה ראש, היא ציינה כמה היה חשוב לשולח המייל להעניק הסבר מפורט וכמה היא מעריכה את זה. "אנחנו צריכים לזכור", חייכה לנגנים שלה.

והם חייכו אליה והזינו את מדורת השירים בחומרי הבעירה שלהם: גיטרה (בנוסף לגיטרה שלה), מלודיקה, כינור וקלרינט בתוספת אהבת הקהל הגלויה.

* * *

דיזינגוף סנטר, כאמור. ממש אחר כך, באותו מתחם – "האוזן בר" בחנות "האוזן השלישית" הסמוכה – הופעה נדירה של שלום גד. תכננתי להגיע, אבל אחרי ההופעה של רונה לא הייתי מסוגלת. נדרש לי זמן לשהות עם החוויה הזו, מה עוד שגם החומרים של שלום הם לא ממש בידור… שתי הופעות כאלה בערב אחד, ברצף, לא מקילות על הנפש קשת העיכול שלי.

ללכת? לא ללכת? הלכתי. החוצה משם. התרחקתי. ואז הרגשתי לחץ על שריר ההחמצה. אוי, זה מתחיל לכאוב. טוב-טוב, אני חוזרת.

באפלולית "האוזן" של טרום ההופעה פגשתי ידידים – ככה זה כשהקהל של שלום גד עדיין "משפחתי" ברובו. על רוב הכיסאות הונחו חפצים שסימנו "תפוס". צ' וס' דווקא טענו שיש מקום, ולקחו אותי קדימה. היו מקום או שניים, אבל רק בשורה הראשונה. אוף. זה קרוב מדי. אני לא מסוגלת. מצד שני, עדיין לא התאוששתי מההופעה הקודמת. אני מוכרחה לשבת. לא מסוגלת לעמוד. איזו דילמה.

התיישבתי. אוי ואבוי. לא רק שזאת השורה הראשונה, על במה כמעט בגובה הקהל ובמרחק אפס ממנו – זה המקום האמצעי. ממש מתחת לאיש הזה שתיכף יתחיל לרוקן עלינו עולמות סבוכים ברשת חיבורים לופתת. שלא לדבר על מראית העין הגרופית שיש בגיאוגרפיה של ההתמקמות הזאת. אוף. ואי אפשר יהיה להביט בו בכלל כמו שאני נוהגת בהופעות. זה הרי היתרון שלהן על פני האזנה בבית. לראות את מי ששר. ללכת בעקבות החיצים הגלויים שבין השירים להבעות הפנים. אבל עכשיו ההזדמנות הזאת נחסמת מפניי בגלל הקרבה המביכה.

רגע, הוא בוודאי ישקיף קדימה, למרחק, ויעקוף במבטו את השורות הראשונות. אז אפשר להביט ישירות. אופס. המבטים שלנו נפגשו. טוב, זה לא ילך ככה. מעכשיו אני מסתכלת רק על הנעליים שלו. הופעה שלמה מזווית כפות הרגליים.

רק הוא ואלי שאולי. שתי גיטרות שמפיקות צלילים סמיכים, שמייתרים כלי נגינה אחרים, כולל מאגף הקצב. אגף העצב, לעומת זאת, מאויש בשירים הישנים, ובחדשים לגמרי. ובלי "סוף המדבר". ובלי הדרנים ("זה בגלל שלא מחאת כפיים מספיק חזק", נזף בי א'). ועם הרוח השלומגדית – מציירת במשביה בבירור את חוסר הנהירות, ממפה נתיבי כאב בצמתים אנושיים ופוערת אשנבי הבנה בנקודות המפגש. והסברים מצחיקים בין השירים, ושיר מתנדנד בבלבול רגעי.

כפות הרגליים המוגנות – יציבות. נעל ימין עומדת ישרה, נעל שמאל באלכסון שפונה החוצה. פתאום הוא עומד על קצות האצבעות ואז מכופף ברכיים. לרגע אחד הן נפגשות, הנעליים, אבל רק בעקבים. כל אחת פונה לכיוון אחר, עד שהן מתרחקות זו מזו. לחץ לא שווה על הדפנות החיצוניות והפנימיות. עכשיו הנעל השמאלית מופנית קדימה, והשנייה פונה ימינה-אלכסונה. עוד כיפוף ברכיים. ותזוזה, שתיהן זזות ביחד, מתואמות – הצידה, אחורה, קדימה, עוד יותר קדימה. רגל ימין קרובה אל הקהל, רגל שמאל מסויגת, עוזבת. רגל ימין בעקבותיה. וזהו.