"עצרה אותי מישהי ברחוב ואמרה: 'אני אוהבת את המוסיקה שאתה עושה'. וזה היה כל כך נחמד, שאני אפילו לא טרחתי להחליף נושא" ("שייגעצ" בשיר "התחרות האולימפית").

כאלה הם להקת "שייגעצ" – הסולן וכותב השירים יובל מנדלסון ואיתו שיקו פלדמן, אבי מרקוביץ' ואסף רייז – עסוקים באהבתם העצמית, כמו הרבה יוצרים, אך גם תוססים אירוניה עצמית.

"להפסיק לאכול עוגות" הוא כבר אלבומם השלישי (תוך חמש שנים), ובמילים אחרות: אחרי הצהרת הכוונות של האלבום הראשון והתעלמות אלגנטית מ"תסמונת האלבום השני" – משבר איכות או כישלון התוקף לעיתים את דיסק מספר 2, "שייגעצ" מנפיקים יצירה מרשימה בנחמדותה.

נחמדה – כלומר לא יצירת מופת, מצד שני – מרשימה. יובל שפריר, המפיק המוזיקלי, הוציא מהם פאנק רוק משובח, שיש בו מינונים הולמים של רעש והתמתנות. אפשר לראות את זה למשל בעיבוד המהורהר של השיר "פעם ביומיים", עם המנגינה היפה שמשדרגת את המילים הלוזריות ("תני לי רק עוד סיכוי אחד. אין לי ספק שאני אפספס אותו… איך שאני אפספס אותו, עד שתעזבי אותי") ועושה את צביטתן אפקטיבית.

בכלל, העיבודים של שפריר והלהקה מבליטים את הלחנים היפים ולעיתים קליטים של מנדלסון, המנוגנים היטב. על האלבום כולו שורה אווירת כיף בזכות הקלילות הנעימה שבה הוא נשמע והפתעות מלאות חן כמו עיבוד מקהלתי יפהפה בפזמון או רצועה נסתרת בת 37 שניות עם קטע אינסטרומנטלי מתוק.

בניגוד לנגינה וללחנים, המילים אינן אחידות ברמתן. לצד משפטים מקוריים ומשעשעים כמו "אני מקשיב בחצי אוזן, מסתכל בחצי עין, וזה לא נגמר בחצי כאב ראש", יש דימויים בנאליים כמו "נוהג להמר על הסוס הלא נכון".

אבל בסך הכל, את הרעננות התזזיתית של "שייגעצ" מניע כישרון מובהק. וזה המקום לתהות להיכן הוא מנותב. כרגע נראה שקהל היעד של הלהקה הם ילדים בגיל ההתבגרות, שכה התרחב בתקופתנו ונע מגיל 11 בערך עד שנות העשרים (ואף יותר, כדברי "הילד בן שלושים" של אהוד בנאי). "הזמן עובר, אני מתבגר", נאמר בשיר "לחיות" שכתב שיקו פלדמן חבר הלהקה. ואכן, ניכרים באלבום התחכמויות אופייניות לגיל, כמו "הייתי מוסר סודות מדינה בשביל מסטיק בזוקה או לילה איתה". אפילו השטן שמוזכר בשני שירים ("חתמתי על חוזה עם השטן" בשיר "בואי נרקוד" ו"קבעתי פגישה עם השטן" בשיר "כוחות הרשע") אינו מפחיד, אלא יותר ילדותי, ממש כמו האינטונציה של מנדלסון בחלק מהשירים.

מעניין מה יקרה ל"שייגעצ" כאשר יחצו את גיל ההתבגרות, במובן הביולוגי ובמובן המנטלי. איך תישמע יצירתם? מה יהיו תכניה? כיצד תתבטא כניסתם לעולם המבוגרים? מה יעשו שם ואיך יסתדרו? האם המעבר ישפיע על יצירתם?
ואולי דווקא ינקטו גישה פיטר פנית ויבחרו להישאר בעולם הדאחקות ההורמונלי, באקט שהמעריצים יכנו עקביות והביקורתיים דריכה במקום? אבל זה כבר המבוא לביקורת של האלבומים הבאים תוצרת "שייגצ". אחרי שאיפתם "להפסיק לאכול עוגות", מסקרן יהיה להכיר את מקורות התזונה הבאים שלהם.

שייגעצ, "להפסיק לאכול עוגות", הד ארצי

6.12.06, ynet