שמם הולך לפניהם

שנת 2012 נפתחה בכנסת בדיון של ועדת השרים לענייני חקיקה. ב-1.1.12 היה דחוף לח"כים זבולון אורלב ומירי רגב להביא בפני הוועדה תיקון בהצעת חוק השמות, ולפיו תישלל הזכות מהורים להעניק שמות "יצירתיים מדי" לילדיהם.

מה נחשב יצירתי מדי? איך קובעים את זה?, ובעיקר – מי קובע? ואיך בדיוק אוכפים את זה (או אולי – עוקפים את זה?)? התשובות לשאלות אלה לא התבררו מעולם, מפני שבסופו של דבר, ההצעה הנ"ל הייתה כנראה ביזארית מדי אפילו בשביל חברי הוועדה, שכבר נתקלו בדבר מוזר כזה או אחר במסגרת תפקידם, והיא אפילו לא הצליחה לעבור קריאה טרומית.

כמעט עשרים שנה קודם לכן, בחורף 93', עדי יותם – כיום יועצת הנקה – קראה לפני שנת הלילה שלה שירים של נתן אלתרמן. את לבה שבה שירו, "העלמה" – אשר טווה בפלך חוטים צבעוניים. כל צבע מסמל מהות אחרת, והבגד שנוצר מאחד את כולן: "ותלבש את מטווה הפלך / לשמלה לה, ותיף לעד. / ומאז היא שודד ומלך, / ולוליין ופושטת יד".

"באותו רגע", כתבה יותם שנים אחר כך, "ידעתי שתהיה לי בת בכורה ויקראו לה תִּיף. ה'תיף' הזה הוא של יופי שנובע מן הצדדים השונים והסותרים שבכל אחד מאיתנו, הטובים והרעים, יופי פנימי ונצחי.

זה היה שנתיים לפני שפגשתי את אבא שלה. אמרתי לעצמי, לא אכפת לי אם יהיו עשר תיף בבית הספר שלה, אבל כן אכפת לי שהיא תהיה הראשונה. אז לא סיפרתי לאף אחד על הרעיון המבריק שלי, כדי שאף אחד לא יחטוף, חלילה, את השם המדהים הזה, שברור שיהפוך ללהיט ברגע שישמעו עליו. מה, לא?!… מאשימים הרבה פעמים הורים שנתנו לילד שם לא שגרתי בכך שהם רוצים שיחשבו שהם מיוחדים, או שהילד שלהם מיוחד. אני לא יודעת לגבי כל האחרים, אבל אצלי, מאז ומתמיד בחירות אישיות לא סטנדרטיות הן דבר רגיל… אני עדיין אוהבת מאוד את השם הזה שלה… היא – כנראה שהתרגלה אליו. אבל כשהיא מזמינה בארומה ושואלים אותה מה השם, עונה, 'דנה'".

תיף מיקנובסקי, בתה, כבר בת 18, בשנת שירות בתיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר. "כשהייתי קטנה", היא מספרת, "עד החטיבה השם שלי היה מעצבן אותי, במיוחד כשהיו שרים לי איזה שיר ילדים עם המילים 'טיפ-טיפה', אבל אני לא חושבת שרציתי להחליף את השם. היום אני אוהבת אותו, ומאוד אוהבת את השיר של אלתרמן שממנו הוא לקוח, אז בכלל".

איך השם שלך משפיע על החיים שלך?

"זה מייחד אותי, זה נותן לי זהות. אם פעם הייתי מאוד ביישנית כילדה – אז עכשיו אני מרגישה יותר בוגרת מאנשים בשכבת הגיל שלי, אבל אני לא יודעת אם זה קשור. כשהייתי קטנה, לא הייתי אוהבת לדבר. זה בגלל שהייתי צריכה להסביר את השם שלי. האמת, שרק לאחרונה התחלתי לספר עליו בהרחבה. פעם הייתי אומרת רק: 'זה משיר של אלתרמן, ב-ת' ולא ב-ט'".

עד כמה השם שלך הוא חלק מהזהות שלך?

"מאוד, אני מרגישה שהוא מייחד אותי. כשיש משמעות לשם שלי, אז זה אומר שהוא מעבר לעדי – שזה תכשיט, או דביר – הדבר המובחר ביותר. זה משהו עמוק יותר. תהיי יפה מבחינה אישיותית – נותן לך איזה רף להגיע אליו".

את מכירה עוד מישהי עם שם כמו שלך?

"לא, אין דבר כזה. הכי קרוב זה טיפאני. היה מסקרן אותי מאוד לפגוש עוד תיף".

יש לך חוויה מעניינת שקשורה לשם שלך?

"כן. כשהייתי מש"צית (מדריכת של"ח צעירה), נסענו באוטובוס עם קבוצה נוספת לטיול של שלושה ימים. המדריך של הקבוצה השנייה שאל אותי איך קוראים לי, ויום אחרי סיום הטיול קיבלתי ממנו הודעה: 'שמואל פרק ח', ט"ז. קשור למילה ירושלים'. הפתיע אותי וריגש אותי שהוא זכר את השם שלי, התעמק בו וחיפש אותו. וככה גיליתי בזכותו שהשם שלי מופיע בתנ"ך, בהקשר של ירושלים".

 

* * *

תות מלבין, 29, מעצבת גרפית מ"תל אביב, כרגע באר שבע": למה קראו לך ככה?

"אין שום סיפור. ההורים שלי קראו לעובר בבטן תות – שם חיבה כזה שהורים לפעמים קוראים לעובר לפני שהוא נולד – אבל כשנולדתי, אימא שלי רצתה להשאיר את השם! אחר כך מצאו עוד משמעויות. אבא מספר שזה Strobery Fealds של הביטלס, אבל זה כבר היה מאוחר יותר".

את מרוצה משמך או סובלת ממנו?

"לא זה ולא זה. אפשר לומר שאני חיה איתו בשלום. אני לא עפה עליו".

איך הוא משפיע על החיים שלך?

"הוא בעיקר משפיע על זה שאני תמיד מתבלטת. הוא מתאים לי. אני מאוד אמנותית, יצירתית, ורבאלית. אני גדלתי ככה. יש לי הרגשה שאם היו קוראים לי מיכל, הייתי אחרת. תמיד יש המון התעסקות סביב השם שלי, וזה מוציא ממני דברים ייחודיים ותמיד גרם לי לחפש את הייחוד שבי.

זה משפיע על כל דבר שאני עושה, כולל כשאני מתקשרת לבנק. תמיד אני צריכה להסביר את השם שלי – 'תות כמו הפרי'. הנאום הזה, שאני כבר אומרת אותו על אוטומט. הייתי רוצה לעבור הלאה. בשביל כולם זאת פעם הראשונה ובשבילי זאת הפעם המיליון. יש אנשים שלא מתביישים לעקם לי את האף על השם, ויש לפעמים גם הערות סקסיסטיות".

פגשת פעם מישהי עם שם כמו שלך?

"כן! כשהייתי בת עשרים והייתי מלצרית בבית קפה, פתאום שמעתי מישהי שאומרת שקוראים לה תות. זה היה מוזר, כי את לא מצפה לפגוש עוד מישהי עם השם הזה, אז אמרתי לה שגם לי קוראים תות".

אפילו תות, עם השם הלא שגרתי, מהססת כשהיא נשאלת מה דעתה על כך שהמדינה תתערב להורים בבחירת השמות שהם נותנים לילדיהם. "האמת", היא אומרת, "יש שמות שהם באמת בעייתיים".

כמו מה?

"לייק".

תות היא אימא של נלי, תינוקת בת חצי שנה: "בן הזוג שלי בחר את השם הזה. הוא היה היחיד שהסכמנו עליו. שקלנו גם את מאיה, אבל היא הייתה בנאלית מדי בשבילנו. נלי נראה לי מתוק, אבל לא מתוק מדי. גם היא בטח תסבול מהשם שלה. יחשבו שקוראים לה נילי".

ואיך קוראים לבן זוגך?

"רום".

 

* * *

 יָעַל אביבי, חייל.

"כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמיים והוא פקד עליי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה, מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויָעַל" (דברי הימים ב', פרק ל"ו, פסוק כ"ג  – הפסוק האחרון בתנ"ך. יָעל הוא המילה האחרונה בתנ"ך).

השם יָעַל נראה להדס אביבי מגניב ומיוחד, אבל בכלל לא חריג. "הכרתי כמה חברים של ההורים שלי שנקראו יעל", היא מספרת. "אהבתי את השם הזה ורציתי להעניק אותו לבני הבכור, אבל בן זוגי התנגד, והילד נקרא עמיר. כשנולד הבן השני, אביו העניק לי מתנה – את הסכמתו לשם יעל".

בתור האמא, בטח נאלצת לעבוד שעות נוספות בלהסביר שוב ושוב את השם.

"ברור, אבל כשאנשים מבינים שהשם מהתנ"ך, אז הם מאשרים אותו", היא צוחקת, "אבל זה קצת מייגע לעתים, להסביר. תעזבו אותנו, באימא שלכם, זה רק שם!".

יָעַל אביבי, 19, כבר חייל. "גם וגם", הוא עונה כשהוא נשאל אם הוא מרוצה משמו. "יש רגעים כאלה ויש רגעים כאלה".

מה יותר?

"אני יותר סובל, אבל לא באמת סובל. זה פשוט שצריך להסביר אותו הרבה. אם שומעים את השם – לא מבינים, ואם קוראים – אז חושבים שזה יעֵל, וצריך לתקן את זה".

אתה יודע שאתה יכול להחליף את השם שלך…

"כן, אבל אני לא עושה את זה, כי עדיין – יש את הקטע של השם המיוחד, ושווה לי להשאיר אותו".

אתה מרגיש שהשם שלך משפיע על חייך?

"כן, יש לו השפעה, למשל, בהיכרות ראשונה, אז אני יותר בולט מאחרים".

אתה מאמין שאם היה לך שם בנאלי, החיים שלך היו שונים?

"אני לא חושב שבצורה כל-כך משמעותית".

מכיר עוד יעל?

"לא".

היית רוצה להכיר?

"לא".

אם בעתיד תהיה אבא, תרצה לתת לבן שלך שם שגרתי או מקורי?

"שגרתי".

 

* * *

עיטם, 36, הייטקיסט  בן 36 מתל אביב, שפרטיותו יקרה לו, ולכן העדיף להתראיין בלי שם משפחה ובלי להצטלם ("גם ככה השם שלי מושך תשומת לב") – לא עושה עניין משמו. "שם זה שם", הוא אומר, "ואני רוצה לקוות שהשם שלי הוא לא מה שהביא אותי להיות מי שאני".

מה זה עיטם? עיט?

"רוב האנשים חושבים שזה מלשון עיט. למעשה, זה הֶלחֵם של המילים עיט + ים. עיט ים. לא שההורים שלי כאלה חובבי עופות, אבל הם חובבי תנ"ך, ועיטם הייתה עיר מקראית – אחת משלושה ערים שביצר רחבעם יחד עם בית לחם ותקוע. ההורים שלי היו אנשים מאוד ציוניים שעלו לארץ ורצו לתת לבנם הבכור שם עם האות ע' – עברית. הם בדקו אם השם הזה לגיטימי, ולא מצאו שם כזה של אדם, אבל כן מצאו שבית לחם ותקוע דווקא מוכרים כשמות פרטיים לזכר.

"אני הייתי הראשון בכל מחוז יהודה – ואולי בכל הארץ – כשרשמו אותי במרשם האוכלוסין. עד היום שמעתי רק על שני עיטם – והם קטנים ממני".

אתה אוהב את השם שלך?

"אוהב מאוד, אבל זה לא קל לחיות עם שם כזה מיוחד, במיוחד בתור ילד קטן, וגם בתור ילד גדול אין לך כוח להסביר לכל אחד איך כותבים את השם שלך, או מה זה בדיוק. כשאני צריך להזדהות במקומות של מזון מהיר, אני מציג את עצמי בתור איתן, וזה פותר בעיות".

יש לך חוויות מעניינות שקשורות לשם שלך?

"כיום העיר עיטם היא כפר ערבי בשם ארטאס ליד בית לחם, וגוש עציון ובריכות שלמה נמצאות שם, וכל הזמן חבר'ה מאפרת מקימים שם התנחלות לא חוקית בשם עיטם. יש כאלה שלפי השם שלי חושבים שאני מתנחל, אבל הוריי דווקא אנשי שלום עכשיו, וכך גם אני".

כמו שאר המרואיינים לכתבה הזו, גם עיטם מעלה את נושא "הנאום" – כשבתשובה לשאלה השגרתית "איך קוראים לך", אתה נדרש להרחיב בהסברים ארוכים "לבקשת הקהל". "יש דרגות שונות של נאום", הוא מסביר. "לפעמים אני אומר 'זה שם של מקום', ועובר הלאה, אבל אם יש לי זמן ורצון, אני מפרט בהרחבה את מקורות השם שלי".

ויש עוד תופעה מעניינת בחיי עיטם. העובדה שהוא "ממגנט" אליו חברים – גם הם בעלי שמות מיוחדים – "אחים לצרה", הוא צוחק. ביניהם הוא מציין את צבי (בסגול) ואת מאייר (על שם גולדה מאיר). וכן, הוא מכיר גם תימורה אחת.

 

* * *

מאייר (שם המשפחה שמור במערכת. עבד בעבר עם משרד הביטחון), 36, חי על הקו בין קליפורניה לירושלים, דוקטורנט בהנדסה ביו-רפואית.

מה פירוש השם?

"אין לזה פירוש. כשנולדתי, באיראן, סבא שלי בחר את השם מאיר על שם רבי מאיר בעל הנס. אבל אז אימא שלי החליטה שיקראו לי מאייר, שזה בכלל שם גרמני, עם קונוטציות לגולדה מאיר, ו-כן, ההורים שלי אהבו אותה".

אתה מרוצה מהשם?

"באיראן בכלל לא ידעו לעכל את השם הזה. אני דווקא אהבתי אותו. הרגשתי מיוחד. מגניב. בארץ, מיד רשמו אותי במשרד הפנים כמאיר. לקח זמן עד שגרמתי לכל החברים שלי לקרוא לי מאייר. זה קרה רק בצבא. כשאני מזמין קפה בסטרבקס אני קורא לעצמי ג'ון, אבל בזמן האחרון אני פשוט מאיית להם".

איך השם משפיע על חייך?

"משפיע מאוד. השם שלי מגדיר אותי. זה אני, בן אדם לא שגרתי – לא מזרחי, לא מערבי, זה בדיוק אני. זה כיף לי כמו השלמה עצמית כשאתה מגיע לתובנה הזו".

אתה מאמין שאם היה לך שם נפוץ, חייך היו שונים?   

"לא, עדיין הייתי נשאר אותו דבר, עם הייחוד שבי".

מכיר מישהו עם שם כמו שלך?

"בארצות הברית פגשתי מישהו שקוראים לו מהייר. זה שם בפרסית".

מעצבן אותך שאתה נדרש להסביר את השם שלך שוב ושוב?

"אני משלים עם זה, שהאחרים יתעמתו עם זה".

יש לך חוויה מעניינת שקשורה לשם שלך?

"כשהייתי ילד, היה ילד אחד שקרא לי מאייר-טאייר, אז עניתי לו משהו – לא זוכר מה, אבל זה סתם לו את הפה".

ולסיום, יש למאייר תובנה עם בקשה: "כשאנשים עולים לארץ ונדרשים לשנות את השם שלהם – זה נוראי. זה לוותר על הזהות שלהם, על התרבות שלהם. אז לא לשנות את השם בשום אופן! תשאירו את השם שלכם. שאנשים אחרים יתאמצו, וככה גם יכירו את התרבות שלכם".

 

* * *

נעים מאוד, תימורה. מזדהה עם כל מילה שאמרו כאן המרואיינים, כולל "הנאום" ושמות בדויים בחנויות אוכל מהיר. גם אני מאמינה שלו היה לי שם נפוץ – חיי היו שונים לחלוטין. לא יכולתי לראיין את עצמי לכתבה הזו, אז ראיינתי תימורה אחרת, שעיטם מכיר. תימורה סלע, 55, מהמושב סתריה. זוהי הפעם הראשונה בחיי שאני מדברת עם תימורה. חוויה מטלטלת בשבילי.

שלום תימורה.

"שלום תימורה".

שם מעניין.

"נכון".

את אוהבת אותו?  

"מאוד".

מה פירוש השם?

והנה זה מגיע. הזדמנות לשמוע את מה שאני תמיד מספרת לאחרים. ספר יחזקאל, פרק מ"א, פסוקים י"ז-כ':  "עַל-מֵעַל הַפֶּתַח וְעַד-הַבַּיִת הַפְּנִימִי וְלַחוּץ וְאֶל-כָּל-הַקִּיר סָבִיב סָבִיב… וְעָשׂוּי כְּרוּבִים, וְתִמֹרִים; וְתִמֹרָה בֵּין-כְּרוּב לִכְרוּב, וּשְׁנַיִם פָּנִים לַכְּרוּב. וּפְנֵי אָדָם אֶל-הַתִּמֹרָה מִפּוֹ, וּפְנֵי-כְפִיר אֶל-הַתִּמֹרָה". ברוכים הבאים לבית המקדש השלישי (כן, ההוא שאמור להיבנות כשיבוא המשיח). בספר יחזקאל יש תוכנית ארכיטקטונית מפורטת, כולל כלים וקישוטים. תימורה הוא קישוט מזהב בצורת תמר.

וזאת תימורה סלע, מנהלת הכלבייה לכלבי נחייה לעיוורים, שם היא מעורבת בכל התהליך – החל מההמלטות, דרך הטיפול בכלבים בני יומם והכשרתם, ועד הגיעם לעיוור שאותו הם מלווים, כולל המשפחה האומנת שאצלה הם שוהים קודם.

אז יש מצב שאת התימורה הראשונה?

"האמת, שלא. אמא שלי העתיקה. כשנולדתי, אימא שלי הכירה מישהי שהייתה אז בת ארבעים, בשם תימורה, והיא אהבה את השם. אחר כך, כשהייתי בצבא, קיבלתי דרך טלפון צבאי שיחה ממישהי שאמרה לי: 'שלום, אני תימורה'…".

עד כמה השם שלך הוא חלק מהזהות שלך?

"מאוד. קשה לי להעיד על עצמי, אבל אני מיוחדת, למשל בדעות שלי, שלפעמים הן קיצוניות – אבל גם באופן הומוריסטי. אני מרגישה צעירה לגילי, וגם מתלבשת כמו מישהי בת עשרים. וגם – בעלי ואני בחרנו לא להביא ילדים לעולם, ובארץ זה לא נפוץ. והכי חשוב: כמה נשים בנות 55 עובדות עם כלבים ומוקפות בקקי של כלבים?".

איך השם שלך משפיע על החיים שלך?

(צוחקת): "כשבעלי מתקשר לאנשים אחרים, הוא אומר: 'זה אילן של תימורה'".

מעצבן אותך שאת נדרשת להסביר את השם שלך שוב ושוב?

"לא, אני מבינה מאיפה זה בא. זה שם מאוד מיוחד, ואנשים סקרנים ומתעניינים".

יש לך חוויה מעניינת שקשורה לשם שלך?

"לא, חוץ מאשר הטלפון ההוא שקיבלתי בצבא, והמייל שלך כשהצעת לי להתראיין – שקיבלתי כשבדיוק הייתי בטיול בקוסטה-ריקה, והייתי בהלם. אגב, כשאמא שלי החליטה לקרוא לי תימורה, אז שאלו אותה אם היא לא מפחדת שיקראו לי במקום זה חמורה, והיא ענתה: 'אם היא תהיה נחמדה וטובה – אז אף אחד לא יקרא לה ככה, ואם היא תהיה מגעילה ולא חברותית – מגיע לה!".

 

 

בשם הילד

מה קורה כשבעשור הנוכחי, בצרפת, מישהו מחליט לקרוא לבנו-בכורו העומד להיוולד בשם אדולף? זהו הנושא של "שם פרטי" – קומדיה צרפתית מאת מתיו דלאפורט ואלכסנדר דה לה פאטלייר, שמאוחר יותר גם עיבדו וביימו אותו בסרט באותו שם. המחזה והסרט הוצגו והוקרנו ברחבי העולם, כולל בישראל, בשנת 2012, וזכו להצלחה.

בלי לעשות ספוילרים (ההצגה/סרט רוויים בתהפוכות) – הנושא טעון. במהלך סעודה משפחתית חגיגית, עולים על השולחן עם המון אמוציות, דילמות כבדות משקל כמו הזכות הבסיסית של כל הורה לקרוא לילדו כרצונו לעומת הצורך בשמירה על ערכים אנושיים אוניברסליים ומעל הכול – טובת הילד. התוצאה מעוררת מחשבה, אם כי, במקרה הספציפי של היצירה הזו – בלי להרוס את חוויית הצפייה – הדילמה נפתרת באופן משעשע.

 

פורסם בגלובס ב-10.5.2016