שני גיא, רומן בהמשכים, פרק 20: זאת רק הופעה
22 בנובמבר 2024
שני גיא, רומן בהמשכים, פרק 22: כמו לשפוך בושם לביוב
25 בנובמבר 2024
"אני אשתה תה, אבל בכוס זכוכית, אם יש לך". "ברור שיש לי, אבל למה זכוכית? זה עקרוני לך"?
פרק 21: להט
תקציר הפרקים הקודמים: שלומית מגלה שהופעת הבכורה של צוהר מתקיימת בשבת. והיא הרי שומרת שבת.
מי היה מאמין שלהט ואני נשוחח אי פעם כמו חברות. ככה אני חושבת מול הסינגל שלה:
"האוויר בחדרי מנטרל בשמים וסִרחונות
האוויר בחדרי מאזן פלאים ואסונות
האוויר בחדרי שקוף, אבל האפלולית מאירה:
איש עם שנהבים שומט פיסת תחנונים אפורה".
איך מתחילה חברוּת? בהידברות? אחרי שמופע הבכורה של "פנטזיה" נגמר, גיא ראה שאני מתחילה לצאת החוצה, ואמר: "אל תלכי, אני אקפיץ אותך הביתה".
בימים האחרונים הוא אבהי כלפיי. מביא לי ממתקים ושומר עלי. נכון לעסות את מחשבותיי הכואבות, אבל אני לא מאפשרת לו.
אמרתי: "לא תודה. אני אסתדר", ומיששתי את המטבעות שבארנק שלי.
להט עישנה בחוץ. היבטנו זו בזו. "שלום", היא התעשתה ראשונה. "שולמית, נכון"?
"שלומית. אפשר לקרוא לך להט"?
"מה זאת אומרת אפשר? זה השם שלי".
"לא השם האמיתי שלך".
"אולי לא השם המקורי, אבל בהחלט השם האמיתי".
חייכתי.
"רוצה סיגרייה"?
"אני לא מעשנת, אבל תודה".
"את לא מתל אביב", היא אמרה אחרי שבהתה בי.
"אני כן".
"התכוונתי שאת לא במקור".
"אני אולי לא תל אביבית מקורית, אבל בהחלט תל אביבית אמיתית".
צחקנו.
"את יודעת", אמרתי לה, "דווקא אהבתי את השיר שלך".
"איזה שיר ולמה דווקא"?
"הסינגל שקיבלנו למערכת, עם השנהבים. לא ידעתי שאת משוררת".
"משוררת? גם אני לא ידעתי".
גיא ניגש אלינו. "שלום להט. לא ידעתי שאתן חברות. אפשר להציע לך טרמפ, להט? לאן את צריכה להגיע? אני במילא מעמיד את הרכב שלי לטובת הרוק הישראלי. הילדה שלנו צריכה כבר לישון. אז אתן באות"?
"תמיד הוא כזה פטרוניסט"? שאלה להט.
"רק כשאנחנו נמצאים עם אנשים אחרים".
"אני אקפיץ אותה הביתה", אמרה להט.
"אז גם תדאגי שהיא מיד תלך לישון. כבר מאוחר לה".
"תמיד הוא כזה מרושע"?
"אה, כן. תמיד".
"מה יש לו"?
"הוא מצפה שנזמין אותו להצטרף אלינו. אבל גיא, זאת שיחת נשים. אתה לא קולט"?
"נו, אז מה הבעיה? זה בדיוק אני. טוב, אני הולך, אני הולך. נתראה מחר. להט, תזכרי, הילדה לא מורגלת באלכוהול, אין לה ניסיון. אויש, אני יודע – הלכתי".
"תשמעי", היא אומרת לי. "אני יודעת שכבר מאוחר, אבל מצד שני, מחר זה יום שישי. את עובדת ביום שישי"?
"לא. מה פתאום. למה"?
"אז בואי אלי קודם. אכפת לך? אני אראה לך כמה דברים, אשמיע לך סקיצות. נדבר. בא לך"?
"ברור", הופתעתי לגמרי. "אני אשמח מאוד".
למה אני? בגלל תפקידי? האם היא באמת קלטה את המבט האמפתי שלי או את סקרנותי? ואולי היא זוממת משהו? אבל מה? האם אני מפחדת ממנה? מה פתאום?! זה פשוט כל כך לא צפוי. אבל אני אוהבת הרפתקאות.
אנחנו בבית שלה. "מה תשתי"?
"מה האפשרויות"?
"אני יודעת? סולידי. קפה, תה. מים. קולה. יש גם אלכוהול, אם את מעוניינת. שאני אפרט"?
"לא. לא צריך. אני חושבת שאני אשתה תה, אבל בכוס זכוכית, אם יש לך".
"ברור שיש לי, אבל למה זכוכית? זה עקרוני לך"?
"אני חושבת שכן, אבל האמת היא שאני לא זוכרת למה. משהו בענייני כשרות".
"את שומרת כשרות"?
"לא רק כשרות. הכל".
"את דוסית"?
"אפשר לומר".
"למה אפשר? את דוסית או לא"?
"אני דתייה".
"אז למה את מתביישת בזה"?
"אני לא מתביישת בזה"!
"טוב, לא חשוב".
"כן חשוב! למה אמרת את זה"?
"לא יודעת. אולי טעיתי. היה נדמה לי שאת מסתירה את זה או מטשטשת את זה. אבל עזבי, זה כנראה בראש שלי, כמו כל הדברים".
"איזה דברים"?
"שאני מדמיינת".
"מדמיינת מה"?
"הכל".
"מה זאת אומרת"?
"מה את עושה את עצמך כאילו שזה חדש לך. כולנו מדמיינים. את לא מדמיינת"?
"אני מדמיינת רק דברים אמיתיים".
להט חייכה. "טוב, רציתי להשמיע לך כמה דברים".
"למה"?
"מה זאת אומרת למה"?
"למה לי? למה אני? את לא מכירה אותי".
"איך אני אכיר אותך אם לא תתני לי"?
"למה את רוצה להכיר אותי"?
"למה לא? נו, אני אוהבת להכיר אנשים חדשים, וכבר מזמן, אולי כבר שנים שלמות אני פוגשת את אותם אנשים. נמאס לי. ואת אאוטסיידרית כזאת, ככה נראה לי. לא ממש שייכת. אני מתה על כאלה. והכי מצחיק זה שאת במרכז הסצינה. רואה מה קורה, וכותבת על זה".
"אה, אז את רוצה שאני אכתוב עלייך".
"עכשיו כשאת מציגה את זה ככה, זה נראה איום ונורא. אני לא אגיד שהמחשבה הזאת לא חלפה לי בראש, אבל את יודעת מה, בואי נעשה כזה דבר: את לא תכתבי עלי לעולם"!
"מה זאת אומרת? ברור שאני אכתוב עלייך. אני אכתוב עלייך אם יתחשק לי".
"איך שאת רוצה".
"את נורא מניפולטיבית, נכון"?
"איך שאת רוצה. נו, תפסיקי להיות כל כך כבדה. רציתי להשמיע לך משהו".
"שיר, כמובן"?
"לא. תפסיקי להיות כל כך מרובעת. הקלטה של שיחה ביני לבין המפיק הפוטנציאלי שלי".
"הוא יודע שאת מקליטה אותו"?
"אוף, אי אפשר איתך. רוצה לשמוע או לא"?
"ברור שרוצה, להט".
ואז שמעתי אותה צורחת ממכשיר ההקלטה: "אני לא מוכנה להוציא את זה ככה! זה השיר הכי חשוב שלי! אני רוצה הפקה עשירה! מגיע לו הכבוד של כל כלי הנגינה".
מיד הופיע קול גברי. מאוד ברור ונחרץ, אבל שליו. מוצק ובהיר כמו חול חם: "מתי כבר תביני, להט, שבבית הזה אין מקום לדיירים נוספים"?
"מה זאת אומרת? הוא קטן מדי"?
"לא. מה פתאום. איך אני אסביר לך? זה נשמע כל כך עשיר. רק שתי גיטרות אקוסטיות, אבל אני שומע בתוכן קלידים וכלי נשיפה והקשה. ואת הקול שלך! בשיר אחד את משחקת כל כך הרבה תפקידים! את ילדה קטנה ובוסר, ואישה אסרטיבית שראתה הכל והיא מיומנת ובשלה. ואת חזקה ושברירית, ויש לך שיער ארוך וקצר, נערי. את הרבה אנשים בבית אחד של שיר. אין מקום לעוד כלים. כל המוסיף גורע, באמת".
ואז היא לחצה על סטופ, וחייכה אלי. "חומר קשה, הא? לא לילדים מתחת לגיל 18".
"מה זה, באמת"?
"הנה, תשמעי".
ואז היא הדליקה את המערכת שלה, ואל החדר נשפכו צלילים צבעוניים בצבע של הקול שלה. מילים ומנגינה, שאי אפשר להפריד ביניהן. אריגה מושלמת. ממש אפשר למשש – משי וקטיפה, נכון? או אולי מרמלדה מחוספסת, שמעליה אבקת סוכר. לא, זה רחת לוקום, טעימה במיוחד.
"אז מי צודק, אני או הוא"? היא קטעה את השיחה הסודית שלי.
"אני לא מבינה".
"נו, הוויכוח הזה ששמעת קודם. אל תגידי לי שלא הבנת על מה כל זה".
"אממ… לא נעים לי, אבל כנראה שאני לא מבינה".
"כמה כלי נגינה שמעת בשיר הזה"?
"מיליונים, אני חושבת. ממש הרבה כלים".
"אז הוא צדק", התאכזבה להט, ואני הצטערתי.
"אבל… אבל אני בצד שלך. אני לטובתך. מה שזה לא יהיה. אני גם מוכנה לשנות את דעתי. אני פשוט עוד לא הבנתי".
"אויש, תשתקי כבר עם הכוונות הטובות שלך. אל תהיי רכרוכית, בבקשה. לא כאלה אני מחפשת. יש לך דעה, אז תעמדי מאחוריה, בבקשה".
"אבל לא אמרתי את דעתי. את שאלת אותי כמה כלים יש בשיר הזה, אז עניתי. אני מבינה שטעיתי. זה הכל".
"שתי גיטרות".
"מה שתי גיטרות"?
"זה כל מה שיש שם. אני מנגנת על שתיהן. וזה הכל".
"וואו, להט. אז את ממש טובה"!
"זה מה שהוא אומר. שלא צריך יותר".
"והוא צודק! תקשיבי לעצמך, להט. את נשמעת כמו תזמורת שלמה. למה להרוס את זה"?
"כי אני שומעת בראש שלי את השיר הזה, והוא נשמע יפה פי אלף, אם רק יתנו לו את ההפקה הנכונה".
"ומה זה אומר, להט"?
"זה אומר תופים, שלומית. ובאס. וקלידים. ואפילו כלי נשיפה. למה לא? שלומית. גם כלי מיתר. נבל, אני רוצה נבל. וצ'לו"!
"אבל אני שומעת את כל מה שאמרת הרגע בתוך שתי הגיטרות האלה. תאמיני לי".
"אני מאמינה לך, כי זה גם מה שהוא אמר. ואני סומכת על הטעם שלו".
"נו"!
"אבל לא לך, עם כל הכבוד לך, ואפילו לא לו – יש מושג. אף אחד מכם לא שומע את מה שאני שומעת בתוך הראש שלי".
"ברור".
"ואני יודעת מה אני צריכה".
"אפשר לקבל אותו"?
"את מי"?
"את השיר שלך. הוא מאוד יפה".
"תודה, אבל זו רק סקיצה".
"אני יודעת, נו. על זה כל הוויכוח. על זה אנחנו מדברות".
תוך כדי שלהט צרבה אותו, היא אמרה לי: "אבל אני מקווה שלא תיקשרי אליו יותר מדי. כי הוא הולך להשתנות".
"אולי את הולכת להשתנות? אולי תשני את דעתך? אני פשוט צריכה לשמוע אותו עוד כמה פעמים כדי שיהיה לי ברור, ואז אוכל להסביר לך".
"להסביר לי מה"?
"כמה שאת טועה".
"אבל למה את כל כך מתנגדת? מה, זה על חשבונך? את תצטרכי לגייס את כל הנגנים ולשלם להם"?
"זה לא הכסף, להט".
"אז מה זה? את מיסיונרית של מינימליסטיות"?
"תלוי מתי. חוץ מזה, אני בכלל לא מיסיונרית".
"סליחה? את דתייה, לא"?
"נו. אל תתחילי עם זה עוד פעם".
"להתחיל עם מה, שלומית? כולנו דתיים. אחרת לא היינו מדברות עכשיו. אני דתייה וגיא דתי ואפילו את דתייה, רק שהדת שלי ושל גיא הרבה יותר מעניינת".
"והרבה פחות מחייבת".
"נראה לך"?! עיניה נשכו אותי, אבל אז הבחינה בחיוכי. "אוי שלומית. הרגת אותי. בחיי שהאמנתי לך".
"אז מה תעשי"?
"או שאני אשכנע אותו, או שאמצא לי מפיק אחר. אבל אין לי זמן. אני מוכרחה להיכנס כבר להקלטות. זהו. השירים רוצים החוצה. רוצה לשמוע עוד"?
"בטח".
ושמעתי אותם בהמוניהם. גם למחרת, בלילה, בטלפון. להט הסתבכה עם הגיטרה, כי לא היו לה מספיק ידיים, אבל הצליחה לשיר לי אותם, לפי הסדר. וכל הזמן השיר ההוא, שכבר הכרתי את כל המהלכים שלו. וככל שהכרתי, לא יכולתי לשמוע אותו עם כלים אחרים. "את ממש מטומטמת", היא כתבה לי במייל. "את כמו הגברים שאומרים שהם מעדיפים יופי טבעי, בלי איפור".
נראה לי שגיא היה כזה, כשהיינו בתיכון. מעניין מה איתו עכשיו, מהבחינה הזאת.
"מה הנקודה שלך, להט"?
"את באמת לא מבינה? ברור שאיפור עדיף. כי מה זה איפור נכון? הרעיון הוא להבליט את היתרונות".
"וגם לטשטש את החסרונות".
"כן, שלומית. רק שבמקרה שלי אין חסרונות. הוא מושלם, השיר הזה. את לא חושבת"?
"אבל זאת בדיוק הטענה שלי: שאין מה להסתיר אצלך. וזה בדיוק מה שאני מפחדת. שהשיר הבסיסי שלך ילך לאיבוד בין כל ערימות המייק-אפ".
"אבל זה לא מייק-אפ"!
"את נתת את הדוגמה הזאת"!
