פרק 10: גרופית

תקציר הפרקים הקודמים: הקשר בין גיא וגיא הולך ומתהדק, והקשר בין שלומית לבין עצמה הולך ומתערער.

"גיא, אתה חושב שאני גרופית"?
גיא שיחק בשיער של עצמו. "מה אמרת"?
"אם אתה חושב שאני גרופית".
"גרופית? את"? הוא צִחקק.
"אין לי כוח לעשות סצינה ולצאת מהחדר, אבל אתה באמת מעליב אותי".
"למה? אל תגידי לי שלא התבדחת".
"זאת לא בדיחה. אני מודאגת. אני צריכה את עזרתך המקצועית והחברית, אבל עזוב, אני כבר אמצא מישהו, או שאסתדר לבד".
"מה פתאום לבד? אבל תצטרכי להתחיל מהתחלה. כי יש לי הרגשה שאת מספרת לי מהאמצע".
"לא נכון. זאת לגמרי ההתחלה. אני מרגישה שהחיים שלי קורסים. שכל מה שחשבתי על עצמי, כל האופן שבו ראיתי את עצמי, היה מוטעה, לא נכון. שזאת אשליה".
"חייך קורסים? לא הגזמת קצת, שלומית? את בהיסטריה. תישארי כאן, אל תזוזי".
לתדהמתי הוא חזר עם בקבוקון מים מינרליים מהמקרר. "תשתי אותו לאט, ועד הסוף".
"מה אני נראית לך"? אבל שתיתי.
"מה מציק לך באמת"?
"כל החיים שלי חשבתי שאני אוהבת מוזיקאים, וגם מחפשת את המוזיקאים שלי, כי אני מחפשת מישהו שישלים אותי. אני באה ממילים, והוא יבוא מהמנגינה, וביחד ניצור לנו את היצירות שלנו – שירים, ילדים".
היבטתי בגיא. עיניו ליפפו את אישוניי. נשמתי לאט. לקחתי את הבקבוק, אבל הוא היה ריק.
"בכלל לא ידעתי שיש פנטזיה כזאת. אתה קולט? לא ידעתי שיש פנטזיה כזאת"!
"איזו פנטזיה"?
"של מוזיקאי. רוקיסט. להתאהב באיש כזה. לחשוק בו כמו שמעריצים כוכב קולנוע, למשל".
"מה? לא ידעת? איפה היית בגיל 16"?
"באולפנא".
"הבנתי. ורק עכשיו יצאת משם"?
"כנראה", לחשתי.
"אין סיכוי".
"מה אין סיכוי"?
"את יודעת מה זה גרופית? את יודעת? ובכלל, מה הקשר אלייך? את מוכנה להסביר לי"?
"כי חשבתי על צוהר. אולי זאת לא אהבה, הדבר שחשבתי שאני מרגישה. אולי אני לא כל כך מיוחדת. אולי כל הרעיון הזה של התמזגות נשמות, ומילים ומנגינה ש"…
"שעושות אהבה"?
"כן, אבל את זה אתה אמרת. תזכור. אולי זאת רק אשליה ואני מהבנות המטומטמות האלה".
"אבל למה מטומטמות"?
"לא מטומטמות, המוניות. כלומר זאת תופעה כל כך בנאלית. איזה מטומטמת אני".
"אבל למה מטומטמת? ואת בכלל לא גרופית. תירגעי. את יכולה בלב שקט להירגע".
"למה"?
"כי גרופית לא נראית כמו שאת. נקודה. מה חשבת? שגרופית זה עניין נפשי או רוחני"?
"לא רק, אבל"…
"הצחקת אותי מותק. את לא יודעת מהחיים שלך. תגידי, מצצת פעם בכלל"?
"מה???! לא! אל תחזור על זה"!!!!
"איי רסט מי קייס".

רציתי להשתמש בדבריו כדי להירגע. הוא התכוון לכל אות ואפשר היה לצרוך את המילים כמו תו תקן וחותמת איכות. אבל ידעתי שחששותיי נכונים. "אני יכולה לקחת את האוטו שלך"?
"כן. לאן"?
"לעיר. רוצה משהו"?
"בירה ושוקולד וים".
"ים"?
"את הולכת לשם, לא"?
"אני לא בטוחה".
"אז תלכי לשם. רגע, אולי נלך ביחד. לא, אני לא יכול. יש לי פגישה".

כשחזרתי, ראיתי עם מי הפגישה שלו. מה היה קורה אם הייתי נשארת, ומאיפה החירות של גיא לשלול ממני את המפגש הזה? הדלת של חדר החזרות היתה פתוחה ושמעתי איך צוהר אומר לגיא: "יש לי רגשי נחיתות לידך".
"מה פתאום שיהיו לך? אתה מוזיקאי – הייעוד הכי נעלה. אני רק כותב. מהמילים שלי לא יוצאים צלילים".
"אז זהו", אמר צוהר. "שכן".
נכנסתי. "שלום", עלץ צוהר. "גיא אמר שאת צריכה להגיע".
"דווקא חשבתי, גיא, להודיע לך שאני לא חוזרת".
"כן. בטח. ומה עם הבירה שלי? היית שותה אותה"?
"מה פתאום. הייתי מביאה לך אותה עם שליח. ובקשר לאוטו"…
"עזבי את האוטו. מה עם הים שלי"?
"אז זהו, שלא יכולתי לסמוך על השליח. הנה".
הנחתי על השולחן בקבוק מיץ לשעבר. גיא חטף אותו ונשם את התכולה. "ככה אני אוהב אותו".
"אותו"? שאל צוהר.
"את הים. לא צריך להתרטב, לא מוכרחים להישרף. פשוט לנשום אותו".
"אפשר שלוק"? הבקבוק עבר ליד של צוהר, שלגם ממנו לגימה, אבל לא מיהר לבלוע אלא שייט אותה במעלה פיו ובמורדו והגליש אותה משני צדדיו.
"מה את אומרת, הוא יבלע או יירק את זה"? שאל גיא.
צוהר הביט בי.
"מה את היית עושה"? המשיך גיא להתעמק כאילו שמדובר במבחן קבלה למשהו. צוהר פלט צחוק, שהשפריץ ממנו את המים.
"לא הייתי מלכתחילה מכניסה את זה לפה. טוב, תסלחו לי, אבל קבעתי פגישה מסעירה בחדר הגרפיקה".

העדפתי לחשוב שאני רק מדמיינת קולות צחוק גבריים מהחדר השני. "מה יש לך"? שאלה אותי רונה העורכת הגרפית כשהושטתי לה עמודים גדושי מילים שנפצעו בעט אדום. "את נראית כאילו החבר שלך זרק אותך".
"איזה חבר? אין לי חבר".
"אני יודעת. בגלל זה התפלאתי כל כך".

הגופייה הכתומה שלה הכילה בקושי מעט בטן והמון חזה. "למה את מתלבשת עם כל כך הרבה בד בקיץ"? היא שאלה אותי אתמול. מלמלתי משהו על צניעות ושאלתי אותה למה בעצם היא כל כך מעוניינת לפתות אנשים. "איזה שטויות", היא צחקה. "לפתות? אבל את מי בדיוק? אותך? את גיא? אני לא יודעת מה יותר אבסורד ממה".
לא עניתי לה. צוהר ישב עם גיא בחדר השני. זאת פגישה אישית? או משהו שקשור לעיתון, ובמקרה שכזה, עלי להיות נוכחת. "רוצה לראות את העמודים לפני שאני סוגרת אותם"? שאלתי את גיא בטלפון הפנימי.
"ממתי את נותנת לי את הסמכות הזאת"? הוא שאל, ולא הזמין אותי לחדר. לרגע שקלתי להעלות את הנושא, אבל מאחר שגיא שם אותי על הרמקול, לא רציתי לשתף בעניין את צוהר. אז כנראה שמדובר בפגישה אישית. אולי בענייני הפקות מוזיקליות.

ליד המחשב שלי, התקשרתי לגיא השני. "שיתפתי את גיא בכמה מחשבות על צוהר, ועכשיו צוהר נמצא במערכת והם מסתודדים בלעדיי. אתה חושב שגיא יספר לו מה אמרתי"?
"אני מתפלא על השאלה שלך. את יודעת כמה שגיא אוהב אותך? בחיים הוא לא יעשה דבר כזה".
"ברור שלא בכוונה, אבל אולי בטעות זה יצא ממנו".
"גיא לא מטומטם. בשביל זה התקשרת אלי"?
"כן".
"אני מרחם עלייך".

"למה את סנובית"? הגיח צוהר כשידו בגובה לחיי.
"מה זאת אומרת"?
"את לא איתנו".
"חשבתי שיש לכם עניינים פרטיים".
"נכון. עניינים פרטיים. העניינים הפרטיים שלי. אבל מה ששלי – שלך. לא ככה"?
"באמת"? אני קנה סוף מחורר, מתגולל בחוץ, והרוחות נושבות בו, אם מתחשק להן. וכל ההבדל בין אלם להד תלוי באקראיותן.
"בואי כבר".
"צוהר סיפר לך"?
"סיפר מה? גיא".
"שאני הולך להיות המפיק המוזיקלי שלו".
"אני מבינה".
"ככה היא כשהיא מתלהבת"? שאל צוהר את גיא.
"זהו, שהיא לא מתלהבת. מה קרה שלומית"?
וכל הזמן הזה ניסיתי לשרוד את ההתרגשות המופרזת, והלא נעימה, שטיפסה על התרשמותי השכלית. "זה באמת נחמד, אבל אני לא מצליחה לשמוח. אתה לא מבין שאנחנו עושים עוול לצוהר"?
"אני חושב שאני מבין למה את מתכוונת, אבל את מוכנה בכל זאת להסביר, לטובת מי שלא למד לקרוא את המחשבות שלך"?
"ברור לך שלא נוכל לכתוב על הדיסק שלו, ועל ההופעות שלו, מטעמי אתיקה"?
"צודקת, אבל תני לי את הקרדיט שהבאתי את זה בחשבון. לא הייתי הולך על זה אם לא היה לי ברור שגם בלעדינו, הוא יקבל ביקורות מצוינות".
"אני שמחה שאתה אופטימי, אבל מה עם שאלה של עירוב תבשילים, כלומר עירוב תחומים"?
"למה את מתכוונת"? הם שאלו אותי בקולות מאוחדים.
"אי אפשר גיא, שגם תערוך וגם תפיק".
"אבל למה בעצם"?
"כי", ואז הרגשתי שכל טיעון שאציג, גיא כבר ראה לפניי, והתגבר עליו. הרי ברור שלצוהר לא תהיה דריסת רגל בין דפי העיתון שלנו. לכאורה יכולתי לכתוב עליו בעצמי, אבל אני יודעת שגיא ייזהר וימנע זאת. ואם מפעלי ההפקה שלו יתרחבו, העיתון שלנו יצטמצם בהתאם. "כי זה יפגע בעבודה שלנו". אבל מדוע שגיא לא יסתפק באומן אחד?
הם אפילו לא ענו לי, רק הנהנו בראשיהם זה לזה, בקצב מתאחד. צאי ולמדי, סגדי לכישרון של גיא: היכולת ליצור במהירות אמון מפואר עם תשתית עמוקה.
"איזה ברכה מברכים על ים"? שאל צוהר.
"כשרוחצים בים"?
"כששותים אותו".
"אני לא יודעת".
"את יודעת", סנט גיא.
"שהכול נהיה בדברו, כמו שמברכים על מים".