פרק 11: שלומית השקרנית

תקציר הפרקים הקודמים: גיא וצוהר מבשרים לשלומית בשורה ולא מבינים מדוע היא מסרבת להתלהב.

מהפארק רואים את הים. כמעט ולא דיברנו. "את המנגינה הזאת אפשר לשמוע רק על הדשא הזה", אמר צוהר. "רגע", ביקשתי. "עוד אל תנגן".

"מה קרה"?

"עוד לא גמרתי להסתכל. אני לא רוצה ששתי החוויות יתערבבו אצלי. אני רוצה להיות נקייה".

"את לא יכולה להיות נקייה. בגלל זה רציתי לנגן דווקא כאן".

עם כל נשימה יצרתי בגופי תבנית שתוכל לאכסן את הנוף. הוא נראה כמו חדר ילדים. שטיח ירוק, מיטת תינוקות כחולה, צעצועי פרחים. "עכשיו אתה יכול".

בדרך לגן הלאומי אשקלון היו עצים קטנים כאלה, אולי שיחים, עם צמרת דומיננטית. תלתליה הירוקים מכוסים פרחים, כמו סיכות מצועצעות על הראש של ילדה בת שבע. והיו שם גם עצים שנראו כמו קארה מתוחכם של אשה בת שלושים וכמה, מודעת לעצמה ולעוצמתה, שיודעת איך להניח את כובעה המהודר באופן הולם, שיבליט את תכשיט הפרח הקבוע בו בנונשלנטיות.

"אפשר"?

"כן".

מיד נארגו צלילים זה בזה ויצרו שמיכה סמיכה. אני חושבת שזה הכישרון שלו. להפוך אוויר למוצק. אז למה אינני נרעשת עכשיו?

"את שותקת יותר ממה שאת רגילה".

"אתה לא יודע איך אני רגילה".

"נו, לא הגיע זמן שתתני לי קרדיט? כמה זמן אנחנו כבר ביחד"?

"ביחד"?

"את יודעת, מעבירים מאחד לשני חלקי חילוף של אומנות".

"אני לא יודעת".

"אז לא אהבת את השירים".

"שירים"?

"שניגנתי עכשיו".

"חשבתי שזה שיר אחד".

"מעניין".

עכשיו ריסיו פיתחו מערכת יחסים עם ידיו. אצבעותיו שיחקו זו בזו, על הדשא, ועיניו הביטו בהן בסקרנות, כשהדאגה נמהלה בתוכן במינונים מוגברים מרגע לרגע. "זה היה בשבילך" – הוא לא הביט בי.

"אני לא מבינה".

"מה שניגנתי. חשבתי עלייך".

"בזמן שניגנת"?

"בזמן שכתבתי את זה. ועוד לא אמרת – זה טוב, רע, יפה, מכוער".

"אתה שואל את השאלות הלא נכונות".

"מה זאת אומרת"?

"השיר הזה, השירים האלה שניגנת עכשיו, הם לא במקום של יפה, מכוער, טוב, רע, ואפילו לא במקום של שמח או עצוב".

"אז איפה הם, שלומית"?

"אני חושבת שהם עדיין מסתובבים על הדשא". התחלתי לחקור באצבעותי את הגבעולים הקצרים, הדקים. מעכתי, ריסקתי, קירבתי לאפי, הנחתי על לשוני.

"שלומית. אל תוותרי לי".

"טוב, אז אתה גאון. אלכימאי. יצרת חומר מרוח. מרוצה"?

"לא".

"למה? מה לא בסדר עכשיו"?

"את לא יכולה להטיח בי ככה גאון, כאילו שזאת קללה".

"יש כאלה שחושבים שזאת אכן קללה".

"אבל אני לא גאון".

"מה אתה רוצה ממני"?

"את האמת".

"אין לי למה להשוות. זה לא דומה לכלום. אז המסקנה המתבקשת היא שכנראה שיצרת משהו חדש. זה כל מה שאני יכולה להגיד".

"חדש טוב או חדש רע? חדש יפה או חדש מכוער"?

"לא יודעת".

בתוך השמיכה מהצלילים התכרבלה שלומית השקרנית. למה אי אפשר לומר לו בוא אל האוהל שעשוי מהבדים שלך ושהה בו איתי. תהיה איתי ואיתך ואיתנו. ואל תשאל שאלות כמו אני טוב? אינך מבין? המוזיקה שלך בוראת עולם. היא מתחוללת גם כשאינך מנגן אותה. אינך מוזיקאי בכלל. אתה אדריכל ובנאי. רשות מחוקקת ורשות מבצעת. מתכנן בתים ובונה אותם. הוגה טירות ומקים אותן. חופר בורות לפי המפה ששרטטת ומוציא מהם חולות, זהבים, מים. מה אתה מתעסק בשטויות, אה? איזה תפקיד הועדת לי? מבקרת איכות? לך לעזאזל.

"שלומית, יש משהו שעד עכשיו הסתרתי ממך, אבל כדאי שכבר תדעי".

אני הודפת את הווילונות הנעימים של האוהל, הדוהה מהמנגינה המתפוגגת.

"אני אידיוט. אין לי את היכולת להבין למה את מתכוונת. בכל מה שקשור לשיפוט שלך לגביי, אני לא יודע כלום".

"אתה לא צריך לדעת כלום. יש בסיס שאחרים שואפים להגיע אליו. הם עובדים קשה מאוד בשביל להשיג אותו, ולפעמים, רק לפעמים, מצליחים".

"ואני הצלחתי? כמה רחוק אני משם"?

"אצלך זה לא קיים. כשהתחלת, כבר היית שם. אותך לא מודדים בסרגלים או בשעונים. כאילו שאפשר בכלל למדוד מישהו בהם. ברור שאתה טוב. אבל לא זה העניין".

"אז מה העניין"?

"אני לא יודעת. למה אני צריכה לדעת? זאת האומנות שלך. בשביל מה אתה עושה אותה"?

"בבקשה אל תצפי ממני עכשיו לאמירות מקוריות. אני אענה לך את מה שכולם עונים, את יודעת".

"כן. אתה אוהב את זה. אתה לא יכול בלי זה. ברור".

"זה מה שאני מנסה לגרום לך להבין כבר הרבה זמן. אני לא מיוחד. המוזיקה שלי שונה רק בסגנון, כי כל אחד הוא אדם אחר. אבל לא המצאתי שפה חדשה. את מבינה? זאת רק מוזיקה".

דלי עם מים פושרים בטעם של צפרדעים נעלבות. יש משפטים שאסור לומר לפניי. אבל מי בכלל מינה אותי למגוננת המוזיקה? בוודאי שלא המוזיקה עצמה. הרי זאת ילדה גדולה שעומדת בזכות עצמה. מתמודדת היטב ופוסעת בצעדים חינניים גם ללא סגידותיי.

"כנראה".

"אני לא מיוחד. זה לא שאני מצטנע. בשביל להצטנע צריך להיות באמת גדול. אולי את פשוט לא שמעת מספיק מוזיקה כדי להבין את חוסר המקוריות שלי".

"גיא שמע המון מוזיקה. כל מה שצריך. אולי תכפור בהזדמנות הזו גם באובייקטיביות שלו"?

"אין צורך. אבל מה פתאום הבאת לכאן את גיא"?

"כי אתה לא בוטח בכושר השיפוט שלי".

"חס וחלילה, שלומית. אני רק חושב שאת מכניסה לכאן שיקולים זרים".

"כמו מה"? הקירות קרסו. האבק שהם נטחנו אליו נטמע באוויר. אסור לי לנשום אותו. אסור להכניס לגופי את הפחד. צוהר מבין. גופי שקוף וניכרים איבריי הפנימיים. "כמו מה צוהר? למה אתה שותק דווקא עכשיו"?

"אני לא שותק. היא פשוט בורחת ממני".

"מי"?

"התשובה. רק התשובה".

"פשוט תתרכז ותושיט את היד. היא לא רחוקה, אני חושבת".

"צודקת, שלומית. היא כאן בסביבה".

והוא קם.

"מה קרה"?

"את לא רואה שמחשיך"?

"אז מה? מה זה משנה"?

"הכל כבר כמעט אותו דבר. אי אפשר להבחין בהבדל בין הפרטים. עוד מעט אי אפשר יהיה לדעת שיש פרטים. מי שיגיע לכאן עכשיו יחשוב שהכל כאן הוא משהו אחד. קומי. כדאי שתקומי".

"אני חושבת שאשאר קצת לבד".

"כן, לבד בחושך. ואת בטח חושבת שאני אאפשר לך את זה. אה? קומי לפני שאאלץ להישאר איתך".

"תיאלץ"?

"יש לי פחות משבוע להתכונן לפרזנטציה".

"על מה אתה מדבר עכשיו"?

"לא סיפרתי לך? מני לא מסתפק בסקיצות. הוא רוצה לראות את המוזיקאים שמתיימרים להופיע אצלו במועדון, איך הם מופיעים. נוכחות, קורא לזה גיא. בינתיים בקושי יש לי הרכב. הרבה עבודה. אנחנו חייבים ללכת. למה את חושבת הסכמתי להחזיר אותך בעצמי לתל אביב? חשבת שזאת את שתפסת טרמפ? לא, זה אני שתפסתי איתך טרמפ לעיר הגדולה. יש לי כמה פגישות".

"אתה מופיע אצל מני"?

"אני מקווה. קודם שיהיה לי הרכב".

"צריך עזרה באודישנים"?

"לא תודה. אני מעדיף להתרשם בכוחות עצמי".

"רגע, אני בעצם לא מבינה. אתה עושה אודישנים לנגנים, או שהנגנים עושים אודישנים לך"?

"תמיד את מוכרחה להתחכם". זה היה צבע פנים שלא היכרתי. לא נמצאו בי צבעים להשוות אליו. גון קר כמו רעל.

עניתי מהר כדי לא לחשוב: "לא התכוונתי".

"מעניין. איכשהו, קשה לי להאמין שיש אפילו פעולה אחת שאת עושה בלי להתכוון. הרי לכל דבר יש משמעות, לא? גם כשאת הולכת לשירותים, את בטח מתכוונת, גם כשאת"…

"תפסיק". מעניין באיזה צבע הוא היה נצבע אם הייתי מחדשת לו ברגע זה שיש  ברכה שמברכים כשיוצאים מהשירותים.

"סליחה. לא יודע מה קרה לי. זה הלחץ. זאת את".

"אני מלחיצה"?

"לא אמרתי שאת מלחיצה. אמרתי שיש לחץ, וחוץ מזה, יש אותך".