פרק 17: וחיכיתי

תקציר הפרק הקודם: שלומית מבקרת בבית של גיא בפעם הראשונה.

שרה בשבילו גם כשאני לבד. משייפת את המעבר הדק בין מנגינת הבית למנגינת הפזמון. מחליקה את דרכי הגישה בין כל חללי השיר. בשבילו – גם אם לא נתראה לעולם. משפרת את הזמרים בקולי. מרטיטה את חלקי בדיאלוגים הלא ממומשים. בשבילו החולצה שלי מפלרטטת עם החצאית שלי בצבעים משלימים.

במשך היום מלקטת למענו את המובחר שבהיצע, לתשורות קטנות. דמויות בעיר, שיחות בין אוטובוסים, מדרכות שבורות.

לפי השירה אפשר לדעת ריח. ושלו מָתוקָלוּש. חלקה בפני עצמה בין הגבריות לנשיות.

ועכשיו הוא שר לי. הגרון שלו מתארך ומסתלסל כמו השדון ארוך הצוואר שיוצא מתוך קופסה תמימה שלוחצים עליה בפתאומיות. "מה את אומרת"?

"צוהר, זה"…

"אל תמהרי לענות. תחשבי קודם".

"חשבתי שאתה לא מעוניין שאחשוב יותר מדי, אחרת זה יוצא שכלתני. לא עדיף לך לדעת מה אני מרגישה"?

"מה את מרגישה"?

"טוב".

הוא חייך. לא הבחין בקושי שלי. חודש לא ראיתי אותו, ופתאום הוא במערכת, לגמרי שלי – גיא שדד לעצמו יום חופש. האמת היא שמרוב שמחה לא הצלחתי להקשיב לשיר שלו.

"רגע, זה קשור לשיר שלי"?

"מה קשור"?

"ההרגשה שלך. אמרת שאת מרגישה טוב".

"כן" – תבורך אלוהות הדו משמעות.

"את בטוחה שאת מקשיבה רק לי"?

"כן, כלומר גם לך".

"מה זאת אומרת גם לי"?

"אני מקשיבה לך, ולמחשבות שלי".

"על מה את חושבת"?

"על מה שהשמעת לי".

"אבל למה את צריכה להקשיב למחשבות שלך"?

"אני לא מבינה את השאלה שלך".

"להקשיב! למחשבות"!

"מה לא בסדר בזה"?

"את מקשיבה למחשבות שלך"?

"ברור. אתה לא"?

"לא"!

"אז מה אתה עושה איתן בדיוק"?

"חושב אותן".

"אבל מחשבות זה בקול"!

"מה פתאום? את משוגעת? מחשבות זה בשקט".

"ברור, אף אחד אחר לא שומע אותן, חוץ מזה שחושב אותן, כמובן".

"לא. זה לא ככה".

"אז איך אתה חושב"?

"לא יודע. אני פשוט חושב. זה קורה מהר. אני רואה אסוציאציות".
"רואה? ומה אתה שומע"?

"כלום".

"אז אתה אדם נורא מיוחד".

"אני חושב שאת אדם מאוד מיוחד".

"אני חושבת שכולם ככה".

"כמוני".

"לא, כמוני".

"אני לא חושב. אז מה את חושבת"?

"על מה"?

"על השיר שלי".

"אני חושבת שאני לא בטוחה, אני יודעת שאני לא יודעת".

"בואי אני אספר לך על דנה".

"על מי"?

"על דנה, האקסית שלי".

למה עלי להקשיב לסיפור שלו? האם לא חגגנו הרגע בכורה של השמעת שיר? למה הן תמיד נדחפות? איך הן יודעות היכן לצוץ?

"השמעתי לה שירים חדשים. חיכיתי, כמו שאני עכשיו מחכה למילים שלך. כמו שאני תמיד מחכה. היא אמרה לי: 'אתה באמת רוצה לשמוע את האמת? כי לפני שבוע איבדתי חברה בגלל שאמרתי לה את האמת'. אז אמרתי לה: 'בטח. כן. ברור. רק את האמת'.

היא הורידה את הראש, רק לשנייה, אני חושב, וכשהרימה אותו, חשבתי שהיא מסתכלת בעיניים שלי, אבל היא הסתכלה על הכתפיים שלי. 'אני מעדיפה', היא  אמרה, 'להגיד לך את זה תוך כדי חיבוק'.

הרגשתי מוזר. כבר לא היינו חברים, נפרדנו חודש לפני כן, אבל לא ניתקנו את הקשר ורציתי לשמוע את דעתה – כי אני מאוד מחשיב את השכל שלה ואת הטעם שלה – ופתאום הייתי על הכתפיים שלה. והיא דיברה בשקט. היד שלה החזיקה לי את הגב. היא אמרה: 'אתה יכול יותר טוב צוהר. הרבה-הרבה יותר טוב'.

ואף פעם – לא לפני כן ולא אחרי כן – לא הרגשתי את החיים שלי בצורה כל כך חזקה. החיבוק שלה היה כל כך חדש בנעימות שלו. אולי המגע האנושי הפיזי הכי טוב שהיה לי אי פעם. אבל המילים שלה היו כל כך רומסות. זה היה המשפט הכי איום ששמעתי. קיבלתי כוויית חום וכוויית קור באותו זמן ובאותו מקום. וכל הזמן היא המשיכה לחבק ולהגיד 'אתה מסוגל ליותר'. את מבינה, שלומית, שנתיים מהחיים שלי הקדשתי ליצירה הזו. היא הייתה הכי טובה שחשבתי. הרגשתי שמשיר לשיר אני עולה. והיא – על סמך האזנה אחת נועצת את גזר דיני – בלי שאני מבין".

"מה עשית"?

"בזה אני הכי מתבייש. זה לא בשבילך".

"אל תעליב אותי".

"טוב, אולי באמת אני אעיף את זה כבר מהבטן שלי. היא חשבה בהתחלה שאני מחבק אותה, נענה לחיבוק שלה, אבל בעצם לחצתי אותה אלי באלימות והיא צרחה מרוב כאבים. זה נמשך כמה שניות, והיא ניסתה להשתחרר, ופתאום שחררתי אותה – העפתי אותה ממני. היא עמדה שם רגע, הידיים שלה התנועעו פתאום באוויר, ואז היא הלכה. לא ראיתי אותה יותר".

שתקתי.

הוא הסתכל עלי. "מתי גיא צריך להגיע"?

"הוא לא יגיע היום".

"באמת? למה? טוב, אני הולך".

"אתה לא נשאר"?

"לא. אין לי מה לעשות פה".

שילך. מיד, כמו אחרי שאורחים הולכים, החזרתי את הבית לקדמותו. ישבתי בעמדת הקונסולה, מפקחת על עיניי ועל אצבעותיי, שתיאמו ביניהן את עריכת הכתבה המוזנחת מהבוקר.

"מצטער שהפרעתי לך עם השטויות שלי".

"מה פתאום שטויות"?

"מה שבטוח זה שהפסדתי אותך".

הידיים הקישו אותיות לא נכונות, אבל לא היה מי שיבחין בתקלה. "מה"?

"כי עכשיו, אחרי הסיפור שלי, את תפחדי לומר לי את דעתך האמיתית".

"ככה אתה מכיר אותי"?

"האמת, שלומית? אני לא מכיר אותך".

והוא נפנף את ידו והרכין ראשו כמו קידה עילגת מזמנים עתיקים, עמוסי מחוות. לא ראיתי אותו יותר – דמיינתי את עצמי מספרת לגיא או לגיא, כעבור שנים, על המעמד הזה, אם כי יש עוד אפשרות – צוהר חוזר אלי אחרי רגע ואומר: "אבל אני רוצה להכיר".

וחיכיתי. זה לא מוכרח להיות אחרי רגע, כמובן. זה יכול להתרחש גם אחרי חצי שעה, אולי שעה. אפשר גם כעבור יום או אפילו יומיים. הרי מדובר בתהליך שצריך להבשיל. אני אחכה חודש, בדיוק במקום הזה, לבושה באותם בגדים. צוהר צריך לדעת שהוא חוזר בדיוק אל הנקודה שבה הפסקנו.