פרק 18: על נהרות

 

תקציר הפרק הקודם: שלומית מתחמקת מלומר לצוהר את דעתה.

 

גיא שר, ואני שרה איתו, אבל בשקט:

 

על נהרות לבנים

אני צף עם הריח שלך

המלח הלך והחטא נסלח

שט על תמיסות קרחונים

 

בואי נתכתב!

בואי נזלול צלילים אדומים!

בואי נתרטב!

בואי נהיה ידידים אילמים!

בואי נתעלם

נשתה, אבל רק הדים

בואי נתגלם

בשני איים אבודים.

 

"יפה השיר הזה, אה"? אומר גיא, ולחיוכו ריח של מלכודת.

"מקסים".

"מוזר לי שאת מתלהבת ממנו".

"למה"?

"את יודעת על מה השיר"?

"יש לו משמעות מיוחדת"?

"ברור. מה חשבת"?

"לא חשבתי על כלום. למה? על מה השיר"?

"אני לא בטוח שאת רוצה לדעת".

"בטח שאני רוצה לדעת. נו"!

"זה שיר על אוננות".

בהרף זמן איחרתי להגיב. ניסיתי להסוות את המחדל בהוספת תנופה לגיבוב המילים שהדפתי ממני:  "מה פתאום. איזה שטויות אתה מדבר"!

"זה בכלל לא שטויות. כולם יודעים שזה על זה".

"כולם! מישהו בכלל מכיר את השיר הזה חוץ מכמה בודדים? וחוץ מזה, שאלת את אסא שכתב את השיר? ואתה יודע מה? גם אם תשאל אותו וזה מה שהוא יגיד לך, זה לא יהיה מקובל עלי".

"עקשנית כמו תמיד, ותפסיקי כבר להתחמק מהנושא".

"מה הנושא"?

"תגידי, אם תתעלמי מתופעות טבעיות שקיימות בעולם, הן ייעלמו להן, את חושבת? את לא יכולה להתכחש לתכנים של היצירות שאת שומעת וכותבת עליהן".

"אני יכולה, ואני לא יכולה, ואני אחליט. מה זאת אומרת שתכתיב לי אם להתייחס ואיך להתייחס? ואל תשכח שלמדתי ספרות באוניברסיטה. אתה יודע כמה הרצאות שמעתי, ואני גם יכולה להעביר לך, על נושא הפרשנות? ואם אני אמצא פרשנות אחרת, זה יניח את דעתך? לא, אל תענה לי. לא זה העניין, אתה סתם, כמו תמיד, מנסה לגרור אותי לדיונים על סקס. אין לי מושג למה. אולי זה משעשע אותך".

"זה לא משעשע אותי. זה דווקא מעציב אותי, החיים שלך".

"אל תתפטרן אלי! מה אתה יודע על החיים שלי"?

"הרבה יותר ממה שאת מתארת לעצמך".

"כן? איך בדיוק"?

"ממישהו שגם לו אכפת ממך".

"אתה מתכוון לגיא, נכון"?

גיא שתק.

"אני ממליצה שהוא קודם יארגן את החיים שלו, ואז ידאג לאחרים".

"אני לא אוהב את הטון שלך, אבל למה את מתכוונת"?

"על הטלפונים המיואשים של ההורים שלו הוא מספר לך? או שאתם עסוקים רק בלרכל עלי"?

"ההורים שלו צריכים להתרגל".

"להתרגל למה בדיוק, גיא"?

"לזה שהבן שלהם עוד לא מצא את עצמו. זכותו המלאה – הוא רק בן 23. רק לפני שנתיים הוא עוד היה בצבא. למה בדיוק הם מצפים"?

"למה הם מצפים? אולי שקודם כל יהיה לו איפה לגור? איזו קורת גג נורמלית? אתה יודע שאין להם מושג שהוא גר אצלי"?

"באמת? אז מה הם חושבים, שהוא גר ברחוב? הוא מוכרח לספר להם. זה ירגיע אותם. הרי הם מכירים אותך. הם יודעים שאת בחורה טובה, ממשפחה טובה. הם בטח גם מכירים את המשפחה שלך".

"ירגיע אותם? השתגעת? אתה עד כדי כך לא מבין? אתה יודע איזו שערורייה תהיה אם יתגלה שהוא גר איתי באותה דירה? אפילו אני בעצמי מתקשה להאמין שאנחנו ישנים באותו בית. אתה לא מבין שזה אסור? גבר ואשה לא נשואים שישנים לבד תחת אותה קורת גג אחת! אם לפחות עוד מישהו היה נמצא איתנו, זה היה פחות גרוע".

"אני מתנדב, אני מתנדב"…

"הכוונה למישהו יותר מהוגן".

"תודה רבה על המחמאה".

"אוף, אתה לא מבין כלום. אני מתכוונת למישהו נשוי. לזוג נשוי, לאיזה קרוב משפחה".

"שישגיח שלא תעשו שטויות, חלילה? שלומית, השיחה הזו הופכת להיות ביזארית מרגע לרגע".

"אתה ביזארי בעצמך. אמרתי לך, זה לא מה שאני בעצמי חושבת, אבל זה מה שחושבים אצלנו בחברה".

"אבל על איזה חברה בדיוק את מדברת? את שייכת בכלל לאיזו קהילה? יש לך חבר'ה? בית כנסת שאת הולכת אליו? הרי אפילו בשבתות, כשאת מגיעה למשפחה שלך ומשאירה לנו את הדירה, את לא הולכת לבית כנסת ביישוב שלך".

"משאירה לכם את הדירה? אתה נמצא בדירה שלי בשבתות, גיא"?

"בטח. אנחנו עוברים ישר למיטה שלך. לפחות יום אחד בשבוע גיא לא נאלץ לישון על הספה".

"המיטה שלי"?

"כן. עונג שבת אמיתי. די, שלומית. את לא באמת חושבת שאני מוכן לסבול את התנאים של הדירה שלך. תירגעי".

"כן, אני מניחה שהייתי מוצאת סימנים".

"איזה סימנים בדיוק, שלומית? את יודעת בכלל מה לחפש"?

היה לו מבט מתגרה בצורה כל כך בוטה, עד שנאלצתי לצחוק.

"סוף-סוף. לא יודע מה איתך, אבל אני כבר נבהלתי. את בסדר"?

"כן, רק אל תציע לי מים עכשיו".

"אבל זאת בעיה רצינית, שלומית".

"ברור, והוא צריך להתמודד איתה".

"כן, הוא מוכרח לספר להורים שלו".

"לספר מה, גיא? אני חוששת שאתה עדיין לא מבין. אתה בטח מתכוון למשיכה שלו, אבל לפני כן הוא צריך לענות על כל כך הרבה שאלות בסיסיות הרבה יותר, מבחינתם. כמו למשל מה הוא מתכוון לעשות עם החיים שלו. עוד מעט ההרשמה לאוניברסיטה נסגרת. אין לו מושג מה להגיד להם כשהם ישאלו אותו מה הוא מתכוון ללמוד".

"מי אמר שמוכרחים ללמוד באוניברסיטה"?

"אתה שוב מדבר מנקודת המבט שלך בלבד. ניסית בכלל לראות את הצד השני"?

"האמת שאני מת לראות. מת לראות את ההורים שלו. את חושבת שהם יאהבו אותי"?

 

בתיה ושלמה. מה הם היו חושבים על גיא? בתור אנשי חינוך, אין ספק שהיו מעריכים את הידע הכללי שלו, אם כי ברור שלא מתחברים לתחומים הספציפיים שהוא שולט בהם. אבל מה אני מקשקשת? הרי השאלה היא איך הם היו מקבלים אותו בתור החתן של הבן שלהם.

"איך נימוסי השולחן שלך"?

"את צוחקת עלי? את מתכוונת לסכין ומזלג וכאלה"?

"תגיד, גיא, ברצינות: היית מסוגל לבלות שבת שלמה עם אנשים דתיים"?

"לשמור שבת"?

"לא, כלומר אולי כן, במידה מסוימת. לא לדבר בטלפון, לא להדליק אור ומחשב".

"שבת שלמה? את מנסה להחזיר אותי בתשובה"?

"אתה רואה כמה שאתה בעצמך מקובע בסטריאוטיפים שלך? שאלת אותי אם ההורים של גיא יאהבו אותך, ואתה אפילו לא מסוגל לדמיין ישיבה בסיסית איתם ליד שולחן שבת".

"אני לא יודע, לא ניסיתי".

"ברור שלא ניסית".

"לא חשבתי על זה".

"אז תחשוב. הרי אפילו לחשוב את זה קשה לך".

"טוב, אני אחשוב".

"אגב, אתה באמת מוזמן לשבת".

"להורים של גיא"?

"לא. להורים שלי. אלי".

"באמת? את רצינית? את לא צריכה לשאול אותם קודם"?

"אני אשאל, אבל הם יסכימו".

"מה זה? מין תרגיל אנתרופולוגי שכזה"?

"לא! החזרה בתשובה כמובן. למה אתה חשדן כזה"?

"נו באמת. את הראשונה שאמורה להבין אותי. אחוות מיעוטים. לא ככה"?

"תגיד, גיא, אתה חושב במילים"?

"מה"?

"איך אתה חושב"?

"על מה"?

"לא משנה על מה. חושב, בכלל. אתה שומע את המחשבות שלך"?

"איך אפשר לשמוע מחשבות"?

"אני יכולה".

"את יודעת שזה חריג".

"אתה חריג".