פרק 22: כמו לשפוך בושם לביוב

 

תקציר הפרק הקודם: גיא היפה מנסה להקל על שלומית את מצוקתה באמצעות יחס אבהי (מדי). לשלומית יש חברה חדשה

 

 

"את צריכה להכיר מישהו חדש. כבר עברת את תקופת האבל, ואת צריכה להכיר מישהו חדש".

"מאיפה אתה יודע שעברתי את תקופת האבל"?

"כי הגיע הזמן. אבל איך מוצאים לך בחור, שלומית? תגידי, את עוד סגורה על זה שהבחור שלך צריך להיות דתי"?

"ברור".

"אבל צוהר היה חילוני"!

"צוהר לא היה הבחור שלי".

"ברור".

"אתה יודע איזה חלום יש לי בקשר לבחור"?

"תספרי לי".

"אני חולמת לעשות לו אודישן עם שיר".

"הוא יצטרך לשיר"?

"לא. הוא יצטרך לכתוב מנגינה לשיר שלי. זה כמו עם הנעל של סינדרלה. אני אתחתן עם הנסיך שימצא את המנגינה שהשיר שייך לה".

"כן, רק שזה בדיוק להיפך באגדה המקורית. איזו פנטזיה יפה, שלומית".

"רוצה לשמוע עוד פנטזיה שלי"?

"בטח. יש סיכוי שזה משהו מיני, הפעם"?

"לא".

"חבל. טוב, תספרי לי בכל זאת".

"אני לא בטוחה שכבר מתחשק לי".

"נו, די. כבר אסור לפלרטט איתך"?

"לא ידעתי שמותר לך לפלרטט איתי".

"למה שזה יהיה אסור"?

"חשבתי שזה לא בדת שלך".

"אוי, שלומית. יש הרבה דברים שאת לא יודעת, אם את דווקא רוצה לדעת".

"אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת".

"שקרנית. ברור שאת מתה לדעת".

"אז אתה רוצה לשמוע את הפנטזיה שלי"?

"תפסיקי להתחמק. טוב, אני שומע".

"לקחת את השיר ממקודם, ולתת אותו להלחנה – לכמה בחורים".

"זאת עדיין הפנטזיה הקודמת".

"בכלל לא. והם גם לא חייבים להיות בחורים. אפשר גם בחורות".

"בחורות"?

"אני אהיה חלק מהלהקה, אבל לא אשיר ולא אנגן. אבל הם ישירו את השירים שלי".

"איזו להקה"?

"הלהקה שלי"!

"הלהקה שלך? איזו להקה זאת תהיה"?

"להקת רוק דתית! הראשונה בהיסטוריה".

"וואו. זאת באמת פנטזיה טובה, אבל בעצם למה היא פנטזיה"?

"מה זאת אומרת"?

"אני מתכוון: למה לא להגשים אותה"?

"על מה אתה מדבר"?

"על החלום שלך".

"אתה רציני"?

"בטח. יש לך שירים"?

"הרבה".

"ואת באמת רוצה שישירו אותם"?

"כן, כי אני לא מסוגלת לשיר אותם בעצמי. אין לי את הכישורים".

"ואין אף אחד מהאומנים שאנחנו מכירים, שזה יכול להתאים לו"?

"לא. כבר חשבתי על זה. אין אף אחד שיכול להזדהות עם השירים".

"אז באמת מוכרחים למצוא הרכב מיוחד".

"זה יכול להיות מעניין, נכון"?

"מעניין? מרתק, הייתי אומר. ואת גם חושבת לנהל אותם"?

"כן, ברור. זה שלי. אני רוצה להיות מעורבת עמוק בהפקה".

"אני בעד. את יודעת מאיפה אוספים אותם"?

"את מי"?

"את המועמדים שלך לאודישנים".

"זאת בעיה".

"מה פתאום בעיה. דבר ראשון, נפרסם מודעה אצלנו, וגם בכל המועדונים הנחשבים. אני בטוח שהאנשים שאת מחפשת, הם אומנם דתיים, אבל פתוחים ולא שגרתיים, והם בהחלט קשובים למוזיקה הנכונה. אני צודק בגישה שלי"?

"כן, אבל חלקית".

"למה את מתכוונת"?

"שצריך גם לפנות אליהם במסגרות שלהם".
"בתי כנסת"?

"למשל. אבל אני בספק אם ירשו לי לתלות שם מודעות כאלה. ואפשר גם בלוחות מודעות של התנחלויות".

"זאת כבר הטריטוריה שלך".

"כנראה".

"טוב, מאחר שהלילה יורדים לדפוס, אז המודעה כבר צריכה להיות מנוסחת, שלומית".

"אי אפשר לחכות עד שבוע הבא, גיא"?

"מה פתאום. זה דחוף".

 

אני מתחילה לנסח. לבד בחדר. פתאום – בושם. ריח של בושם.

ואני מחפשת, ממה זה?

החפצים מושכים בכתפיהם. האם מישהו נכנס לכאן? על מי חשבתי?

 

על איך הוא נענה לרגליו המובילות אותו ביציבות כל כך משכנעת בדרך שריקה ממני?

הוא יכול הרי להתמרד. להניח לעצמו למעוד מאבן קטנה. להשתרע על האדמה. אני אגיע לשם עם התחבושות ועם בקבוק המים. זה ברור לו. הוא לא מוכרח ללכת בלעדיי. הגיטרה אצלו. צליל או שניים ואני מזנקת לשם. לפי אורך הצליל אדע את מיקומו. הוא לא מוכרח לנגן. מספיק שיניף את הגיטרה מעל ראשו. אני אראה. אני אזהה.

פעם כמעט הייתי האיש שצעק לפני הסוס שעליו רכב הגאון וקראתי: ככה ייעשה לאיש אשר הכישרון חפץ ביקרו.

במקום לצעוק, כתבתי את הנאום. הגאון הסיר את משקפיו והביט בי בעייפות. אני יודע מה את רוצה, ומשתתף בצערך.

אני מתרפקת אני מתפרקת אני מתפקרת.

נמנעת זה פועל פעיל או סביל? ברור שסובל.

סופרת הברות

רק כדי לקרוא:

תבקש סליחה

מעצמך.

 

איך זִכרי? אני שואלת אותו בשקט כבר כמה ימים – שובל מרופט משתרך אחריך? הלוואי שזה ככה. לא אכפת לי שובל ולא אכפת לי מרופט ולא אכפת לי משתרך.

למה אני מתעקשת לראות את עצמי רק דרך עיניו העיוורות? אני באמת מתחילה להיעלם, עוד מעט כבר לא אתקיים.

 

"הרגשתי שהשארתי חלקים ממני בתוכו, אבל זה כמו לשפוך בושם לביוב", אני אומרת לגיא, ששואל אותי מה עם המודעה.

וחלמתי שאני מראיינת אותו, ולקראת הסוף הוא מתחיל לראיין אותי. והוא שואל: לאן את מתגעגעת, ואני שואלת: אני צריכה להגיד מקום או דמות? והוא עונה: איך שאת רוצה. ואני לא רוצה.

 

ככה. ניגשים לטלפון. לא, בעצם רק מתבוננים בו, וממהרים להחזיר את המבט – רק שאין לו דורש.

רק אחר כך נוגעים בו קלות, ומפסיקים כי מתביישים. ואין לי עם מי לחלוק את החששות.

אפילו על המחברת שלי נמאסתי.

 

זה גדול עלי. אני לא מסוגלת. למה אנשים לא נפגשים לתומם ברחוב? זאת עיר גדולה ומאפשרת. אני יודעת, "נרצחת איזו תכלת". ובכל זאת.

ובעצם, מעולם לא הבנתי מדוע אלכסנדר פן גזר מוות על התמימות ברגעי השמחה הלא צפויים.

"כי היא מקרבת את הסוף", אמר גיא. "כי היא עוד רגע יפה, שיצטרף למכלול העשיר, ובסופו של דבר ידהה אותו".

 

אז אני אפגוש אותו בהופעה בפאב. החבר שלי ילך להביא לנו שתייה. אני אבחין בצוהר, ואעשה את עצמי שאני לא מזהה אותו לגמרי, כשאגש אליו ואשאל: "זה אתה בכלל"?

"זאת את"? הוא יענה לי, ואני אומר בגאווה: "כן, זאת אני".

הוא ישאל אותי מה שלומי, אני אשאל אותו מה שלומו. שנינו נחייך עמוקות במהלך הסיפורים.  ואחרי שאסיים את דבריי, אביט בו במבט ההוא, ואשתהה, עד שעיניו ישתמטו מכאב. לא בשביל הנקמה, אבל בכמות המספיקה בדיוק לייצר שיר אחד או שניים, כמו שאני כתבתי, רק שמזמן.

ואז יגיע אלינו החבר החדש שלי, עם שתי כוסות נוצצות מרוב משקה. "תכיר, זה צוהר. איש מוכשר".

החבר שלי יהנהן בסטנדרטיות בזמן שאציג אותו. "נעים מאוד".

כן, כבר עכשיו נעים לי מאוד לחוש את ריחות הבשמים, האלכוהול והזיעות הולמים בחוסר הריח של צוהר, אבל לא מצליחים להכניע אותו. כן, תמשיך לעמוד ככה, לא מאפשר לחיים להיכנס בך. אנחנו הולכים בינתיים הצידה לחוש את השמחה בלעדיך.

 

"את לא אוהבת את צוהר", אמר גיא. "את אוהבת את הכישרון שלו".

נבהלתי מהאפשרות שהוא צודק. "ברור שאתה טועה".

"שלומית"! מה הוא רוצה ממני? לעודד אותי? לזעזע אותי? להוכיח אותי? את אשר יאהב יוכיח. עיניו התרכזו בחלל שבין עיניי לפי. נדרכות למה שייצא מהן – דמעות, בכי, התקוממות. "אני אפתיע אותך ואני לא אתנגד למה שאתה אומר. זה פשוט משהו שצריך לחשוב עליו". בכל זאת צצה דמעה. להתכחש לה? להתעלם ממנה? להכיר בה ולגבות אותה בעוד אחיות שהמתינו לתורן, מניחות למפעל המים העצום לייצר אותן בחללים הכהים? היא התנפצה אל אצבעי. גיא אסף אותה משם, קירב אותה אל עיניו והביט בה כמו תינוק שמשתאה מנצנוץ. "שלומית".

ואם הוא צודק? איך בכלל אני יכולה להפריד בין צוהר לבין הכישרון שלו?

"אבל זה לא הוגן. זה לא פר גיא. אפילו צוהר לא יודע להבדיל ולא יכול לנתק את הכישרון שלו מעצמו".

"מה נשאר לך ממנו אם את מוציאה ממנו את הכישרון? הרי אפילו המראה שלו הוא לא לפי הטעם שלך. את שונאת בלונדיניים".

"למה שונאת? אתה מגזים. גם אתה לא שיא היופי, אתה יודע".

"באמת תודה רבה. אבל אהבת אותי, ואני שחור לגמרי".

"חום, לא שחור. ואל תשתמש בידע מוקדם עלי נגדי".

"כן, וגם חל עליו חוק ההתיישנות, אני יודע. תפסיקי להתגונן. כל מה שאני מנסה זה להגיד לך שנורא קל להתאהב בכישרון, אבל זה בכלל לא מעשי. וכישרון זה כמו קסם אישי, וזה כמו יופי, ומה שקובע זה הבנאדם. איזה בנאדם צוהר"?

איזה בן אדם צוהר?

"את לא יודעת, נכון"?

איזה אדם?

"כי זה קצת תמוה לראות חוסר בקיאות כזה במישהי שאמורה להכיר את האדם שהיא אוהבת. את לא יכולה לענות על שאלה כל כך פשוטה"?

"זה בכלל לא פשוט. ואני לא מתיימרת להכיר אותו. אל תשכח שאפילו לא היינו זוג".

"את באמת חושבת שיכולתם להיות זוג"?

"החיים מורכבים גיא, והאהבה מנצחת. אמורה לנצח".

"אם החיים כל כך מורכבים, אז למה את משתמשת בקלישאות? אל תדברי גבוהה-גבוהה, תחשבי על חיי המעשה. על היומיום. את דתייה, הוא חילוני. חשבת על זה בכלל"?

"איך אתה מעז לחשוב שלא חשבתי על זה"?

"ולאיזה מסקנות הגעת"?

"זה לא עניינך. זה כבר לא רלוונטי. אם היינו רוצים, אם הוא היה מאמין שזה יכול להיות, כבר היינו מסתדרים. זה בכלל לא היה פשוט, אבל היינו מסתדרים בסוף".

"ואת מצטערת שזה לא קרה"?

"אם אני מצטערת"? בבת אחת נחלשתי. עייפות אלימה היכתה בי, לועגת לכל ההתנגדויות שלי. "שלומית, יותר קל לבכות כשמחובקים".

"מאיפה אתה יודע"? מתי דיברתי תוך כדי בכי בפעם האחרונה? בגיל חמש?

"אני יודע".

הסקרנות ייבשה את כל הרטיבות המלוחה. "זה אתה או גיא, גיא"?

"מה"?

"מי בוכה ומי מחבק אותו"?

"אני לא יכול לענות לך על זה".

"למה"?

"מטעמי צנעת הפרט".

 

גיא. גיא ירדן בוכה. פניו היפות מתעוותות וצונחות במהירות אל תוך החזה הצר של גיא. האם הוא איתן ובטוח כדי להכיל את כל היהלומים? למה גיא בוכה? ואיך הוא  בוטח כל כך בגיא, שקיים בחייו שבועות ספורים, בעוד שאני, עם כל הוותק והאמפתיות והנשיות, פשוט נשיות – חכמה, רכה-חזקה, פשוט לא אופציה. גיא בוכה בתוך גיא. תהום רוטטת שתחתיתה צמר גפן. להניח את פניי בתוך הרוך הנושם. יש לו קצב אחיד, גם כשנשימתי אינה קבועה. רגע אחד אני לא נושמת, וברגעים הבאים האוויר נפלט ונדחס בלי רווחים. אפילו כשאני מדמיינת את זה, מכאיב לי הכעס. ללכת מכאן. מיד להסתלק.

 

"אני מודה שנתת לי חומר למחשבה".

"איזו שליטה עצמית קורקטית. מה מסתתר מאחורי המילים שלך, שלומית"?

"אני. אני מסתתרת שם, ומגיעה לי קצת פרטיות אחרי כל החקירות האלה. אתה צריך להבין, גיא, שמרגע שאתה לא חבר שלי, הפקעת את הזכות להיות מעורב באמת בחיים שלי".

גיא פתח את פיו. אחר כך סגר אותו חזק. אחר כך פתח אותו באמצעות נשיכות עמוקות. אני מכירה את העוצמה של הנשיכות האלה. תיכף הוא יתחיל לדמם. "סליחה, גיא".

"לא, אולי את צודקת. כנראה שהייתי בוטה מדי".

"אבל ניסית לעזור לי, כמו חבר".

"כמו חבר, ואנחנו כבר לא חברים".

"כי אתה חבר של גיא".

"אבל זה מה שאני מנסה להגיד לך, או שבעצם עוד לא ניסיתי. אפשר להיות חברים קרובים, אפילו אינטימיים, גם בלי לקיים ממש יחסים אינטימיים. החיים שעברנו ביחד, כל הזמן שהצטבר. זה נכס. אל תזרקי אותו, בבקשה.  את ראית אותי כשהייתי תינוק בן 14. וגם אני הכרתי אותך כשאת עוד לא הכרת את עצמך. יש לזה ערך, שלעולם לא יהיה בחברות שלי עם גיא, למשל, שאני מקווה שהיא תתקיים בכלל לאורך זמן".

"יש לך ספקות"?

"את רואה כמה טוב שיש לנו אחד את השני? עם מי הייתי יכול לדבר על זה, אם לא איתך? רק איתך".

"אני באמת מצטערת, פשוט הדברים האלה שאמרת לי, שהתאהבתי בכישרון ולא באדם, זעזעו אותי. ואתה יודע מה הדבר הכי מזעזע"?

"שזה נכון".

"לא. רגע. עוד לא הגעתי לשלב הזה. תרחם עלי. בסך הכל רציתי לומר שזה באמת מעורר אותי למחשבה".

"יש לך זמן. את באמת צריכה זמן".

"למה"?

"להתאוששות".

"אני לא אתאושש לעולם".

כל כך עצבן אותי לחוש, תוך כדי צחוקי הלא רצוני, את גיא מצטרף אלי, כשברור לי שהוא ידע שאצחק בטרם ידעתי בעצמי. אני הולכת ומנסה לקלף את צוהר מהכישרון שלו. מה נשאר? את האמת: מה נשאר? המבט הלא מגמגם שלו? זה באמת משהו נדיר. גם לגיא ירדן יש מבט בטוח לפעמים, אבל קשה להתעלם מהריח של עיניו ברגעים האלה. ניחוח השחצנות. בדרך כלל אני מחבבת יותר את העיניים המרצדות. כמו הבהוב פנס לא החלטי, ואולי הוא מנסה לומר לי משהו, כמו מורס.

אבל המבט של צוהר הוא ים בכחול החלטי. יש בו עומק. אין בו סערות. השמש מבריקה אותו, החושך מעלים אותו רק בלילה, והוא חוזר למחרת. ים של גלויה. למסגר ולהתבונן שעות ביופי. יצירת אמנות שלמה, שאצל גיא נבנית מכל הפנים והגוף – אצל צוהר מתמצית בעיניים. אמנות מינימליסטית. וזה לא היופי החיצוני, שמאפיין את גיא, אני מזכירה לעצמי. מדובר פה בביטחון. צוהר יודע את ערכו, וזה לא מעורר בי קנאה או סלידה. זה מושך אותי, כי אני מסכימה איתו. יש לו ערך. ועוד מעט כולם ידעו את זה. והמודעות לזמן המתקצר עד לחשיפתו המלאה, רק מצחצחת את המבט של צוהר, כמו מישהו שלובש בפעם הראשונה חליפה חדשה, שהולמת אותו.

שטויות – אני אפילו לא יורה בי את החיצים, אלא פשוט נועצת אותם מקרוב, אחד-אחד. המבט זה הכישרון. גיא צדק. אני לא אוהבת אדם. אני מאוהבת בכישרון. זה כל כך מעליב. האם העובדה הזו יכולה להקל עלי? לשחרר אותי? להחדיל את זה?

אבל כישרון זה לא משהו מופשט.

אז אני אוהבת את הכלי. יופי. עכשיו אני גם שטחית. שמה את כל הלב שלי על הקנקן. לפחות שיהיה לי אומץ לצעוק בהתרסה: כן, אני אוהבת כישרון.

אבל אני לא אוהבת כישרון. אני אוהבת את צוהר.

והוא לא אוהב אותי.

"כשאוהבים מישהו", ממשיך גיא, "לא כשאוהבים כישרון  – כשאוהבים מישהו. אוהבים את כולו. גם את המקום שלו ואת הביוגרפיה שלו".

"אני אוהבת את הביוגרפיה של צוהר".

"מה את יודעת עליו בכלל"?

"שההורים שלו גרים בחו"ל. המדינה שלחה אותם".

"אבל זאת לא ביוגרפיה. את אמורה לדעת איזו גלידה הוא אהב בגיל שמונה. במי הוא קינא. ממי הוא קיבל מכות. ומה אבא שלו אמר ואיך אמא שלו כעסה ומתי הוא הבין שאנושיות היא מיסתורין".