שני גיא, רומן בהמשכים, פרק 28: אל יתקמט יומי
3 בינואר 2025
"אנחנו כל הזמן צריכים ללכת לחתונות". "אם לא של עצמינו, אז של אחרים", עקץ אותי אלישיב
פרק 29: מועצת העיניים הדתיות
תקציר הפרקים הקודמים: להקת אדר ג' מחפשת בסיסט.
המתופף מכה בתופים בעדינות. בזהירות. וכל הזמן נמצא בקשר עין איתה. מביט בה בשאלה, בדאגה, בריכוז. מתבונן בה בתימהון, במתיקות.
"איפה גילי"? שואל אלישיב, ויודה נצמד אליו, לשמוע ממני את התשובה.
"לא בטוח שהיא תגיע", אני לוחשת. "אבל היא תנסה".
"אוף", רוטן אלישיב, "חשוב נורא שהיא תראה את להט".
"למה, בגלל ששתיהן נשים"? שואל או סונט יודה.
"שקט!!! תהיו בשקט"! מרעישים סביבנו אנשים.
להט מחייכת אל המתופף. הוא מתבונן בה עוד פעם, ואז מקבל כוחות. עכשיו ההופעה מתחילה באמת. הגוף שלי, הוא לוקח אותי איתו לממלכת התנועות והתזוזות שתמיד חוזרות. מוביל, ואני אחריו. פתאום הבנתי ששמעתי את המוזיקה של להט לא בצורתה הנכונה. בכלל לא ידעתי שהיא חזקה. וזה היה עד עכשיו כמו אוכל חם, שמוגש קר.
טפיפות רכות על גבי. בלי להסתובב אני יודעת שזו גילי. אני מוצאת את ידה מאחור וחופנת אותה לרגע. הנה, ידי מסמנת לה, הבנתי שזאת את, שהגעת. עכשיו תתרכזי במה שקורה על הבמה, וחוץ מזה, אני רוצה להמשיך לרקוד בחושך. זה נעים. אני מקווה שאף אחד לא רואה אותי. וגם אם כן, כמעט ולא אכפת לי.
"שנגיד לה שלום"? שואל אחר כך אלישיב.
"לא חושבת. בעצם למה לא? כן", אני אומרת.
ארבעתנו מתקרבים ביחד. שני בנים, שתי בנות.
להט, בתוך ערימת אנשים, מבחינה בי, מבחינה בחברים שלי, ומבטה שואל: אלה שלך?
אני מקפיצה את חיוכי. כן, ראית מה זה? אין מה לעשות…
היא מסמנת לי בראשה: תיכף. עוד מעט, טוב? תעסיקו את עצמכם. התחייבויות, את יודעת.
אין בעיה, אני מסיטה את חיוכי. קחי את הזמן.
"מה קורה"? שואלת גילי.
"נראה לי שהיא עסוקה קצת עם האנשים האלה, אבל לא נורא. בואו נשב על הבאר".
"שלומית! סחתיין! מה קורה לך? כל הכבוד", נפעם אלישיב.
"תגידו, הוא בסדר"?, שאלתי את גילי ויודה.
"לא", הסביר אלישיב, "פשוט לא ידעתי שאת בקטע של אלכוהול".
"אה, זה? חשבתי להזמין קולה, אבל אתם יודעים מה? אולי אני אנסה בעצם בירה. מה כבר יכול לקרות".
אלישיב ויודה היכו בהתלהבות זה בידו של זה, וגילי שאלה בעניין אדיש: "מה, אף פעם לא שתית בירה"?
"ניסיתי, אבל זה היה מר".
"את כל כך מצחיקה".
גם הפעם זה היה מר, אבל שתיתי את תכולת הבקבוק בגבורה, למרות רפלקס ההקאה שהופיע.
"תגידי משהו", אמר אלישיב.
"מה"?
"לא, אני פשוט רוצה לבדוק אם את מצחקקת".
"למה שאני אצחקק"?
"תעזוב אותה", אמרה גילי. "אז מה אתם אומרים על ההופעה"?
"אני לא אובייקטיבית", אמרתי. "היא די חברה שלי".
"אז את לא יכולה לשפוט את המוזיקה שלה"? תמהה גילי.
"אני אוהבת אותה, אז מראש אני אוהב את מה שהיא תעשה, גם אם זה יהיה גרוע".
"וזה היה גרוע"?
"מה פתאום. להיפך. מאוד להיפך. מה אתם אומרים, בנים"?
"נחמד ביותר", אמר יודה.
"ואתה מתכוון לזה? או שזו סתם תשובה דיפלומטית"?
"זה מה שזה. נחמד ביותר, אבל זהו".
"מה קרה לכם"? כעס אלישיב. "היא שדה! שדה דגולה. וגם המתופף שלה. וראיתם בכלל את הבסיסט שלה"?
"אז זה העניין", אמרה גילי, בזמן שאני מלמלתי: "האמת היא שבקושי. הוא עמד שם מאחור והסתירו אותו".
"ומה את חושבת, גילי"? שאל יודה.
"הופעה מעולה. מה קרה לכם, בנים ובת? הרגשתי שהיא לוקחת את המוח שלי, מעיפה אותו לבטן, ושם הוא מתפצל. חצי אחד נשאר שם, חצי שני קופץ לגרון, ומתמקם שם, וחצי שלישי עף בכלל החוצה".
"חצי שלישי"? תהה יודה.
"מה אתה מתרגש? שמעת מה קרה לחצי הרביעי"?
"אוי גילי גילי", התמוגג אלישיב. "תמשיכי ככה, ואני אתאהב בך".
גילי חייכה אליו חיוך עמום, בואכה נבוך.
"אז נהנית", ניסיתי לעזור.
"כן. תודה".
"על מה"?
"שהכרחת אותי. היא לא מסמנת לך משהו"?
"מי"?
"להט שלך"!
המועדון החל להתרוקן, ומוקד הערב ישבה בדד במפקדתה הזמנית באחד השולחנות והציצה אלי. "בואו נלך אליה".
עד שקמנו באיטיות והגענו, הצטרפו אליה המתופף והבסיסט שלה. "תכירו", היא אמרה, "מוש ונוש, חטיבת הקצב שלי. וזאת שלומית מפרוטוקול. ומי האנשים הנחמדים האלה שהבאת איתך"?
"אלה הלהקה שלי. גילי הסולנית, יודה המתופף ואלישיב הגיטריסט".
"אני לא מאמינה! ממתי יש לך להקה"?
"זאת לא ממש הלהקה שלי. כלומר ממש כן. אני מתכוונת שהם שרים את השירים שלי".
"ובאיזה סגנון אתם שרים"?
הסתכלנו אחד על השני. "טוב", היא צחקה. "אני יודעת. גם אני שונאת הגדרות. אין לכם מושג כמה שאני מתעצבנת כששואלים אותי שאלה כזאת. איך אפשר בכלל לענות על זה"?
"זה כמו לשאול איזה סוג דתי אתה", אמר אלישיב.
"למה אתה מתכוון"? שאלה להט.
מועצת העיניים הדתיות התכנסה מיד, ובתום התייעצות של שנייה, הפעילה את שלוחות הגרון, ששיווקו צחקוקים מתוחים.
"מה"? התבלבלה להט.
"עיזבי, לא נצא מכאן. תאמיני לי שאת לא רוצה להיות נוכחת בסימפוזיון המיגזרי הזה", אמרתי לה.
"אבל זה מעניין אותי"!
"זה משעמם, באמת", גיבתה אותי גילי.
"תגידו", פנה אלישיב לגברים של להט, "באמת קוראים לכם מושי ונושי"?
"אני מניח שזה משה ומנשה"? תהה יודה.
להט ושניהם דמעו מרוב צחוק. "נראה לך"? התמוגגה להט. "זה רק שמות חיבה ערסיים כאלה".
"אה, הוקל לי", שמחה גילי.
"אז איך קוראים לכם"? שאלתי.
"בני ומני".
"אז זה באמת קצת כמו מושי ונושי".
"אמרתי לכם"! צרחה להט. "אני לא סתם ממציאה שמות. שנלך לשתות משהו"?
"אבל זה מה שעשינו עד עכשיו, לא"? התבלבל יודה.
"התכוונתי שנצא מכאן. שנשתה במקום אחר", הסבירה להט בסלחנות שמשתדלת מאוד לא להתנשא, אבל משהו בכל זאת מבצבץ.
משום מה, כולם הסתכלו עלי. "בואו נצא מכאן", שמעתי את קולי מהסס לו.
יצאנו.
"אחרייך", אמר אלישיב.
הבטתי בלהט. "את לא נראית לי מתה להשתכר", היא אבחנה אותי.
"דווקא חשבתי שאני שיכורה", השווצתי. "אף פעם לא שתיתי כל כך הרבה".
"כמה שתית"? הסתקרנה להט.
"בירה אחת".
"ו"?
"ומה"?
"ומה עוד"?
"זהו".
להט הזיזה את ראשה ונתקלה במבט של גילי. "ככה אתם"?
"מי זה אתם"? התגוננה גילי בעוינות.
"הדוסיים", הטעימה במלרע-רע כאנתרופולוגית עוינת.
"ככה שלומית".
"והיא בשום אופן לא מייצגת אותנו ואת המיגזר כולו", נאם אלישיב.
"עוד פעם אתם עם המיגזר שלכם"? כעסה להט. "תגידו, מה נתקענו על המדרכה הזאת"?
"ככה זה כשנותנים לשלומיתי לנווט", אמר אלישיב.
"די, תעזבו אותה. אתם לא רואים שהיא הולכת להקיא"? אחזה גילי בידי.
"לא, זה בסדר. כבר אין לי בחילה. באמת. אבל אולי – אולי נלך אלי הביתה במקום להסתבך"?
"למה להסתבך? מה מסובך"? השתוממה להט.
"כי אני יודעת מה יהיה. נתחיל להתלבט לאיזה בית קפה נלך, ואיזה בית קפה כשר. אין לי כוח לכל זה".
"מה בית קפה"? רטנה להט. "נראה לך שבתי קפה פתוחים בשעות כאלה? אנחנו מדברים על פאבים, ולא נראה לי שיש בכלל דבר כזה, פאב כשר".
"תתפלאי", אמר יודה. "אבל בכל מקרה, לא זאת הנקודה. גם לי אין כוח עכשיו להתברבר. ואני בהחלט מעדיף את הספה הנעימה בבית של שלומית".
"אלא אם כן", קטע אותו אלישיב, "היא מאוישת כרגע בהומואים שלה".
"מה"? התלהבה להט, "גיא ואת עברתם לגור ביחד"?
"אממ"… אמרתי, "תלוי לאיזה גיא את מתכוונת".
"יש יותר מאחד"???
גילי, אלישיב, יודה ואני פיתלנו את גופינו תוך כדי הצחוק.
"שלומית"?!
"אז אתם באים איתנו, להט. נכון? ככה תביני על מה אנחנו צוחקים".
"כן, זה מעצבן לא להבין בדיחה. יאללה. תארחי אותנו. אבל אני לא בטוחה שיש באוטו שלי מקום לכולם".
"זה בסדר, באתי עם האופנוע", אמרה גילי.
"מוכנה להרכיב אותי"? התלהב אלישיב.
"בוא".
כעבור רבע שעה עמדנו בפתח דלתי. סובבתי את המפתח, ונשמתי עמוק. הדירה הייתה מוארת. גיא וגיא ישבו על הספה. "אתם נראים רגילים", זעקתי בהקלה.
"מה זאת אומרת רגילים? ושלום לכולם", אמר הקולגה שלי.
"היא מתכוונת שאנחנו לא מתמזמזים ומביכים אותה ואת האורחים שלך, נכון מותק"? אמר החבר שלי מהתיכון.
"אממ"… אמרתי.
"אתה רואה? צדקתי", שמח גיא. "ועכשיו תעשי לנו הכרה עם החברים שלך. רגע, אותך אני מכיר מאיזה מקום, לא"? הוא הצביע על בני, שחייך אליו. "בהחלט, עולם קטן".
"מאיפה בכלל אתם מכירים, אם זה לא סוד או משהו כזה"? שאלתי חצי שעה אחר כך, בדיוק כשלהט וגילי לקחו גיטרות ליד.
בני וגיא חייכו. "אני יכול לספר לה"? שאל גיא.
"חופשי", אמר בני, "למה לא"?
"לא יודע. חשבתי שאולי אתה בכל זאת בארון".
"הצחקת אותי", גיחך בני, "מה פתאום".
"נו"!!! רגזה להט.
"תירגעי", אמר לה בני. "זה לא כל כך דרמטי".
"זה אפילו די בנאלי", הוסיף גיא.
"מה הסיפור"? הטחתי בהם.
"סתם, מועדון", אמר בני.
"נפגשתם במועדון? זה כל הסיפור"? וידא גיא השני את העניין.
"כן"! הם אמרו ביחד.
"ומזה אתם עושים עניין"? כעס אלישיב.
"זה לא אנחנו שעושים את העניין", טען גיא, וכנראה רצה להוסיף משהו, אלמלא השמיעה גילי צליל קטן, ולהט מיהרה להסתנכרן איתה.
"אין לכם עוד גיטרה"? קינא אלישיב.
"שקט, תן לשמוע", כעס יודה. "אתה לא יכול פעם אחת בחיים לשתוק"?!
"אני" – פתח אלישיב, והשתתק מיד. כולנו השתתקנו.
"וואו", אמר גיא העורך כעבור עשר דקות, כשהמנגינה המשותפת שהן יצרו ביחד, המשיכה למלא את החדר גם כשהן השתתקו.
אלישיב הצמיד את כפות ידיו, קירב אותן אל חזהו, העלה אותן אל פניו, ואחר כך שחרר אותן, נתן להן להתדרדר עד שנפרדו. כאילו תכנן מחיאת כפיים רעשנית, והחליט לוותר.
"זה גדול על המילים, מה שעשיתן", אמרתי. "אתן יודעות את זה".
החיוך של גילי היה ביישן ומוקיר תודה. החיוך של להט היה גאה.
"כימייה נדירה", פסק מני.
אני המשכתי לחפש את המנגינה, שהלכה אל המקומות שמנגינות נוהגות ללכת אליהן אחרי הופעות טובות. האם הן נפגשו קודם בלי ידיעתי, שתי החברות שלי, התיידדו ועשו חזרות על המנגינה הזאת?
יודה רק הניע את ראשו בתנועת "כן" רפטטיבית, וגיא השני מלמל "בנות, בנות".
"תגיד, בני", היסס אלישיב. "אתה עסוק"?
"מה זאת אומרת? אני פה, עם כולם. למה אתה שואל"?
"לא. לא עכשיו. התכוונתי אם אתה עסוק בכלל? אם יש לך זמן בשביל… בשביל"…
"אתה מתחיל איתי"?
"מה פתאום! די! מה קורה לכם?! תפסיקו לצחוק עלי, כולכם! איזה מטומטמים. אני בסך הכל רציתי לשאול אותו אם הוא פנוי בשביל הלהקה שלנו. כבסיסט, אני מתכוון, אוף".
בני חייך. "אבל למה אתה עושה כזה עניין מהשאלה הזאת? למה אתה צריך את כל ההקדמות? אי אפשר פשוט לשאול, ודי"?
"אז תענה כבר! אתה רואה? גם אתה לא עונה ישירות. כן או לא? מתאים לך או לא מתאים לך"?
"האמת היא שאני עסוק בשביל זה. וחוץ מזה, הבסיסט שלכם לא אמור להיות דוס"?
"עוד לא החלטנו", אמר יודה. "וחוץ מזה, אין בסיסטיים דתיים".
"איזה שטויות", אמרה גילי. "בכל להקת חתונות ממוצעת של דתיים יש גם בסיסט".
"אז למה את שותקת? איך לא חשבנו על זה"?! כעס אלישיב, ואחר כך חייך אליה והתנפל על יודה בחיבוק.
"איזה טמבלים אנחנו", צחקתי. "זה היה ממש מתחת לאף שלנו".
"על מה אתם מדברים"? תהה גיא העורך.
"אין דתי שלא מוזמן לחתונות, ונאלץ ללכת אליהן. פשוט אין דתי כזה", הסברתי. "אנחנו כל הזמן צריכים ללכת לחתונות".
"אם לא של עצמינו, אז של אחרים", עקץ אותי אלישיב.
"רק השבוע קיבלתי שתי הזמנות", אמרה גילי.
"בקיצור", קבע גיא השני, "חייבים לצאת לשטח".
"אתה, אתה! מה אתה מתערב"? שמעתי את עצמי אומרת.
"חכי, חכי", הוא אמר, ונעלם. ולפני שהספקנו לומר משהו, חזר אלינו, מושיט לי בגאווה כמה מעטפות מאורכות".
"מה זה"?
"תפתחי".
"רגע! אני מכירה אותם! הי! גם אני קיבלתי את ההזמנה הזאת. מה? אותך היא הזמינה ואותי לא?! אני לא מאמינה! רועי מתחתן??? למה לא סיפרת לי"?!
"בקיצור", הסביר גיא, "זאת המשימה שלנו. ללכת לכל החתונות האלה, ואני יודע שחלקינו שקלנו להתחמק. אבל לא ולא! לא הפעם! אנחנו נלך כמו ילדים טובים, ואם צריך, נתפצל לזוגות. את באה איתי, שלומית"?
"למה אתה נראה כל כך מבסוט"? שאלתי, ויודה רטן: "אבל אם ככה, אז אנחנו לא מספר זוגי".
"אלא אם כן, אני אצטרף", אמרה להט המוקסמת מההתרחשות.
"באמת"? תהה גיא. "אבל למה"?
"נו, כי אף פעם לא הייתי בחתונה של דתיים. וסיפרו לי על זה. ואני סקרנית. אז מה, יש הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות"?
"את מתבלבלת. החתונות שנלך אליהן, הן לא של חרדים, אז אין שום הפרדה", הסביר יודה.
"אני אעשה את עצמי שזה לא נוגע אלי", נעלב גיא העורך.
"אויש, סליחה. ברור שאתה יכול לבוא איתנו, אבל בטח שלא איתי. אתה מבין? אני לא בטוח שזה יתקבל באהדה באולמות האלה".
"אתה יכול להצטרף אלי", אמרה גילי.
"תודה", אמר גיא, בזמן שאלישיב רטן: "אבל אני תכננתי להציע לך".
"אמרתי לכם שיש לי שתי הזמנות", הזכירה גילי.
"ותזכרו", אמרתי. "הרעיון זה לעשות אודישן לבסיסטים".
"שלא בידיעתם", אמר אלישיב.
"צריך להכין פליירים של הלהקה שלנו", אמרה גילי.
"או יה", התלהב אלישיב.
