פרק 6: צוהר לצוהר

 

תקציר הפרקים הקודמים: העיתון פרוטוקול מתבסס, וגיא הראשון חוזר לארץ אחרי שהות מברלין ונפגש עם שלומית. במהלך שיחתם הוא חושף מידע חשוב ששופך אור חדש על הקשר שלהם.

 

"בואי אני אנגן לך משהו".

לי. מנגן – לי.

"איך זה"?

איך זה? כמו הפעם הראשונה שמישהו מנגן לי משהו. "מתוק, צוהר". ובעצם בא לי לומר צוהר מתוק.

"אבל זה בכלל לא מתוק, מותק. הקשבת בכלל"?

"אל תעליב אותי. בטח שהקשבתי. בתשומת לב הקשבתי. זה שלך"?

"מה זה משנה"?

"אוף. אובייקטיביות אתה רוצה לחלץ ממני? לא תקבל. אני יודעת שאהבתי את זה. וזהו".

"למה"?

"מה זאת אומרת"?

"תנמקי".

"כי אתה רוצה לסחוט ממני מחמאות"?

"כי אני לא סגור על זה. אולי זה ישתנה פה (הוא הרחיק שלושה צלילים זה מזה) ופה (הדַק השתנה לעבה, ולהיפך)".

"אז אתה כן כתבת את זה".

"אלא מי"?

"תנגן עוד פעם, ואני אגיד לך איך זה יותר יפה. אם אתה מעוניין בדעתי, כמובן".

"אלא מה"?

 

הלוואי והייתי הגיטרה שלו. הלוואי והוא היה עושה לי מה שהוא עושה לה. אוחז אותה בנחישות של הביטחון. על סמך מה הוא כל כך בטוח ויודע? טוב, הם כבר הרבה זמן ביחד. עברו הרבה. הוא מכיר אותה והיא, כנראה, מכירה אותו. יש ביניהם אינטימיות, אבל מצד שני, צוהר לא מרגיש חגיגי כשהוא נוגע בה. היא מובנת מאליה עבורו. רואים את זה בתנועות שלו. הוא עשה את זה כל כך הרבה.

 

אבל היא נהנית מהמגע שלו. רואים את זה. בעצם, בעיקר שומעים את צלילי ההנאה שלה. יש לו אצבעות עבות וארוכות. נגיעה חזקה, אך מרפרפת. והצליל שלה הוא הצליל שלו.

ההתמזגות שלהם מעוררת קנאה. ברור שיש ביניהם הרבה במשותף. הם מכירים את אותם שירים. טוב, הם באים מאותו הרקע. מאותה התרבות.

 

"יש מילים"?

"עוד לא. יש לך רעיון? הי, רוצה לכתוב לי"?

"לכתוב לך? לכתוב מילים לשיר הזה"?

"כן, אני בטוח שכבר כתבת שירים בחיים שלך".

 

כן. איך הוא יודע? איזו מחמאה. לכתוב לו? בטח שלכתוב לו. אין דבר שאני יותר רוצה עכשיו מאשר לכתוב לצוהר מילים לשיר הזה שלו, שעד שלא אכתוב לו, הוא עדיין לא יהיה שיר אלא רק מנגינה שנשמעת לי כמו שוקולד דק מדי. "כן".

"כן כתבת? או כן תכתבי לי"?

"כתבתי, ואני אכתוב לך. אבל איך אני אזכור את המנגינה"?

"את לא צריכה לזכור. הנה היא" – הוא הושיט לי דיסק. "אני בטוח שתזהי אותה בין כל המנגינות".

"בטח שאני אזהה".

"טוב, זאת לא חוכמה. היא היחידה שאין לה מילים".

 

"שלומית, שלומית"?

"אבל למה פעמיים, גיא"?

"נראה לך שפעמיים? זאת כבר הפעם החמישית. מה את שומעת בכלל"?

"תיראה, צוהר נתן לי מנגינה. אני צריכה לכתוב לו מילים".

"צריכה"?

"מה פתאום. רוצה"!

"שלומית, הוא לא בשבילך".

"מי לא בשבילי? מה הקשר"?

"אוי שלומית. מה מצאת בו שאין בי? אז יש לו תלתלים בלונדיניים ולי יש שיער חלק וחום. אבל אני יותר יפה"!

"בטח שאתה יותר יפה. ובכל מקרה, אני שונאת בלונדיניים".

"את אמורה לשנוא בלונדיניים. אם קלטתי אותך נכון, אז שחורים הם הטריטוריה שלך".

"כן, כנראה".

"אז מה קרה"?

"גיא, אתה טועה".

"את יודעת שאני צודק. תקשיבי, הוא באמת מוזיקאי מוכשר. אני הראשון שאצעק את זה. הרי אני זה שגילה אותו, שכחת"?

"כן, הוא נכנס לחיים שלי רק בזכותך. זה נכון".

"נכנס לחיים שלי. את מקשיבה לעצמך, שלומית? לא, אל תעני לי. אני לא מסוגל לשמוע אותך מבצעת כאן בלייב מופע של היתממות. בבקשה לא. אני רגיש מדי".

"אתה באמת רגיש מדי".

"גם את. אני יודע שזה קשה, כי את כבר בפנים. אבל בבקשה תנסי לצאת. זה עדיין לא מאוחר. בינתיים נפגשתם רק במערכת, נכון"?

"האמת היא שקבענו להיפגש מחר בבית שלו. למה אתה שואל? נראה לך שזה מסוכן"?

"הוא יודע שאת דתייה"?

"בטח. מה הקשר"?

"שלומית, אל תלכי אליו".

"אבל מה אתה דואג? מה, אתה פוחד שהוא יאנוס אותי"?

"האמת היא שלא חשבתי על זה. לא, לא נראה לי שהוא יאנוס אותך".

"אז מה הבעיה? שאני אאנוס אותו"?

"איך את מדברת?! אל תלכי".

 

הלכתי.

 

לא הבאתי איתי את השיר. הוא כבר היה מוכן, אבל בפעם הראשונה בחיי לא הצלחתי להעריך יצירה שלי מבחינה מקצועית. עליתי על האוטובוס וכעבור שעה הייתה אשקלון. ציפיתי לחורבה מבולגנת, לכלים מלוכלכים בכיור, לרצפה שעליה מתגוללות עדויות למעלליו – הגסטרונומיים, המיניים. במקום זה הגעתי לווילה מצוחצחת בשכונת אפרידר. "שלך"?

"של ההורים שלי. הם בחו"ל בשנתיים הקרובות".

"והם מממנים לך את הוצאות הניקיון"?

"נראה לך? אני מנקה בעצמי. איך אפשר ליצור בתוך לכלוך"?

 

חשבתי שצוהר יזמין אותי לסיור מתגאה בדירה, אבל הוא רק אמר: "בואי כבר לחדר שלי". רגע לפני שנכנסתי לחדר השינה, דמיינתי אותו: כריות רכות על הרצפה, מקיפות מיטה אימתנית. אבל במקום מיטה היו בחדר כלי נגינה מכל המשפחות. "אתה ישן פה"? שאלתי.

צוהר צחק. "מה פתאום. יש חדר מיוחד לשינה. קוראים אותו חדר שינה. תזכירי לי, מאיזה כוכב את"?

 

אחר כך הוא הרקיד אצבעות על קלידי הפסנתר. המנגינה נכנסה ישר לתוכי, בלי שהראיתי לה אף פתח. היא פשוט מצאה את הדרך לשם. "הייתי צריך לנחש", הוא אמר.

"לנחש מה"?

"שאת בחורה של קלידים. איך לא ראיתי את זה קודם"?

"וזה טוב או לא טוב"?

"רגע, את מאשרת"?
"אני יודעת שיותר 'קול' לאהוב גיטרה. בעצם, בס. והכי טוב זה תופים. אבל אני מצטערת, הקלידים מצליחים לנסח הכי טוב את המנגינה. ואם היא טובה, אז ברור שלצלילי הפסנתר הזה אלוהים בכבודו ובעצמו מתגלח בבוקר".

"פששש…. לא אמור להיות לו זקן"?

"רגע. מאיפה בכלל אתה יודע שאני בחורה של קלידים"?

"מהריכוז שלך כשאת מקשיבה. כל הגוף שלך מתכונן לפולחן".

בכלל לא ידעתי שיש לי גוף. הנשמה שלי התבוננה בפליאה בבד שממנו תתפור לה שמלה. הצלילים טוו קטיפה כחולה כהה, שריחפה מולי בתנועות ריקוד מהורהרות. זה יהיה הבגד שלה. היא מתחילה להתכסות בבד, אבל המרקם שלו משתנה והוא הופך למשי. צבעו מתבהר לתכלת, שמתנפנף לאט לאורך כל הספקטרום עד שמלבין לגמרי. אוורירי כהינומה.

 

"יפה לך", הוא אמר.

"מה"?

"ההבעה הזאת. שלומית, את נכס לכל פרפורמר. אפילו, נניח, לטבח. אני מדמיין אותך לועסת לאט מעדנים. הם מפריעים לשפתיים שלך להתרחב בשביל החיוך, אז העיניים שלך לוקחות פיקוד ומחייכות. טעים לך שלומית"?

"כן, צוהר. המנגינה שלך טעימה לי".

"אני שמח. עבדתי עליה הרבה זמן. את גורמת לי נחת. אבל חכי. זאת לא המנה האחרונה".

 

יש עוד. בהתחלה נשארת איתנו המנגינה הראשונה. ליבי כבר מתרפק עליה בחיבה. אני עוצמת עיניים ושומעת את אותה התנגנות, אבל מגיטרה. אקוסטית. אבל המיתרים לוקחים אותה לשטח אחר. רגע, לא כל כך מהר. תנו לי מקום במרכבה שלכם. צוהר מדרבן אותם: "קדימה. קדימה. שלומית, איפה את? לא לפתוח עיניים. ממשיכים. ממשיכים".

 

ועכשיו זאת גיטרה חשמלית. וצוהר שר איתה "אה אה", וגם "אההההה", ומפסיק בבת אחת.

"יש מילים, יש מילים לזה", הוא צועק. "רוצה לשמוע? את יכולה לפתוח את העיניים".

 

אני פותחת. צוהר שולף דיסק. פתאום מתברר שזה שיר עם מילים, והכל באנגלית. והגיטרה יושבת על הקלידים של הפסנתר. "אז למה לא השמעת לי את זה ככה, בעצם"?

"אני אפילו לא בטוח שהתכוונתי להשמיע לך את זה, אבל הקלידים משכו אותי לשם".

 

הקלידים משכו אותו, וגם אותי. לבי, שבדרך כלל הוא משאבה, ולפעמים גומה לאבנים כבדות, היה פעם, מזמן, בימי גיא הרחוקים, ערסל לשמחה. עכשיו אני חשה שוב את התנודות העליזות. אבל אני לא בטוחה. "רק רגע", אמרתי לצוהר, והלכתי לחפש את חדר האמבטיה. בלי להתמקד בכישוף הסגול שכיסה את המרצפות ואת הקירות, מטביע את עצמו באמבטיה, מיהרתי למראה. אני מוכרחה לראות איך אני מרגישה. היה לה מבט – לרגע לא זיהיתי אותה. אותם בגדים וגם התסרוקת הייתה דומה, אם כי פרועה מעט. והפנים שלה נהרו. אז אני שמחה. לא טעיתי בתחושה. חזרתי לצוהר. אל הדיסק, שהמשיך לשיר הבא.

 

אני מקשיבה לכתב היד האופייני שלו. צלילים ראשונים – מאסה לא סדירה ולא החלטית, מקיפה גן עם שטיח ירוק שמתחשק לי לנגוס במתיקותו. מי אתה צוהר בממלכת היופי? המלך? הגנן? הדשא?

ומי אני? עוברת אורח? שלט על הדרך שמכוון לשם? כוהנת גדולה? דחליל? איילת שמכרסמת את העשב וגומאת מי מעיין?

 

רונית העריצה את מני המדריך בבני עקיבא (אבל בעצם היתה מאוהבת בו). כרמלה העריצה את הרב אבידן, שהיה מעביר לנו שיחות ליליות בנושאי אמונה. נחמה את הזמרים החסידיים שלה, ומאיה כנראה את הזמרים הלועזיים. מה פתאום. מאיה הייתה ככל הנראה ישות נטולת הערצה. היא לא העריצה ולא האמינה.

ואני? "איך אפשר להעריץ אנשים? בני אדם? בני תמותה. אם כבר, אז את אלוהים". זה היה הנאום הקבוע שלי מגיל חמש עשרה ועד – בת כמה אני עכשיו?

"ואת רוצה להגיד לי שאת מעריצה את אלוהים"? שאל גיא באחת מהפעמים שהקפנו את היישוב.

"להעריץ? זאת לא מילה גדולה מדי"?

"את מעדיפה את המילה לסגוד"?

"לאלוהים"?

"למי שאת רוצה".

"אמרתי לך, קשה לי עם בני אדם, אבל גם לכרוע ברך בפני אלוהים לא נוח לי. אבל אולי לנוכח הבריאה שלו. היצירה והטבע. הנוף. אנשים יפים".

"אז את כן מעריצה אנשים".

"לא אותם".

"אז את היופי שלהם? ומה עם המידות שלהם? מה עם תכונות כמו טוב לב"?

"טוב לב", אמרתי ביהירות של בת 17. "כמה משעמם".

"ומה עם המוזיקה"? המילים שלו התאבכו במרכז גופי כמו אמת עתיקה.

"איך יכולתי לשכוח את המוזיקה"!

"ואת המילים".

"ואת המילים", חזרתי אחריו, והוספתי, מאפשרת לצחוקו ללוות את ניגון קולי, "ואת מי שכותב על המוזיקה".

 

ועכשיו אני יודעת ששיקרתי. שאני נקלית כנמוכי הנשמה. אני אורגת את מולקולות כישרונו של צוהר לפוסטר שתליתי מולי, אך מעט גבוה יותר. ואני מכינה את ישותי לסגידה. לעבוד אותו. את דמותו. את נשמתו. לכרוע ברך. לנצור את שגב מהותו. לחפון את פרחי שלמותו – כמה קיטש, אבל אני לא יכולה להימנע מכך.

פסיבית מול ההוד, אך גם חשה שנדרשת ממני פעולה. עלי לעשות מעשה: לפאר. לרומם. לשבח. להלל. לקלס. ואפילו – אני נבוכה מהבושה, לפחות אף אחד לא יודע את מחשבותי – להיות מיסיונרית. ללכת ברחובות ולצעוק את שמו. לקרב אנשים אל האור. מטוב ליבי. מכישורי ההענקה שבהם ניחנתי.

כך תוכחד העלטה.

 

"את נשארת לישון אצלי"?

"מה פתאום. יש בערך שעה עד האוטובוס האחרון לתל אביב. תוכל להקפיץ אותי לתחנה המרכזית"?

"בטח, אבל בשביל מה לך? את באמת מוזמנת להישאר".

"לא, תודה".

"רגע, אל תגידי לי שאת חוששת או מפחדת ממני, או משהו כזה. את לא מצפה שיקרה פה משהו".

"לא, מה פתאום. חס וחלילה".

"מה זה החס וחלילה הזה? עכשיו את מעליבה אותי. מה, אני לא מוצא חן בעינייך"?

"ברור".

"את יודעת שאת מוצאת חן בעיניי. אני לא מזמין כל אחת לממלכה שלי. ויש פה די הרבה חדרים. בכלל לא התכוונתי שתישני איתי באותו חדר, אם מזה את דואגת".

"אני בכלל לא דואגת".

"יופי. אבל אני ממש מארח גרוע. חוץ מהקולה ששתית מהבקבוק, לא הצעתי לך שום דבר לאכול. אז מה תאכלי? יש לנו בדיוק זמן לאכול".

"כלום. מה פתאום. אני לא רעבה".

"איזה דוסית שקרנית. שאני אכין לך חביתה? יש לי עוף מוכן. אל תגידי לי שאת פוחדת שזה לא כשר. זה עוף, תרנגולת, לא חזיר".

"אני יודעת".

"אז מה הבעיה"?

"שאני לא רעבה".

"ואם היית רעבה"?

"אז מה"?

"היית אוכלת"?

"אולי. תלוי מה. יש גם בעיה עם הכלים".

"מה הבעיה? יש לי כלים חד פעמיים. כל מה שאת צריכה זה לדבר".

 

הוא התעקש, אבל באישורי, להניח לי טונה על לחם. והוסיף בצל ירוק. המיונז שבמקרר שלו היה בסדר, אבל לא יכולתי לסמוך על הסכין למריחה, שבוודאי טיפלה גם בבשר וגם בחלב. לאורך כל ההכנות הקולינריות, וגם בזמן שישב מולי, אוכל את החביתה שלו (המחבת שימשה גם לטיגון שרצים!), המוזיקה תפקדה כאדם שלישי בחדר.

"אתה לא יכול בלי המוזיקה"?

"לא. אני ישן עם מוזיקה. אני מתעורר עם מוזיקה ("בשוכבך ובקומך", חשבתי). אני עושה אהבה עם מוזיקה" (עם המוזיקה? או עם מישהי, על רקע המוזיקה? שאלתי את עצמי).

"אז אתה חווה את העולם רק עם מוזיקה. אתה כמו מכור לסיגרייה ולאלכוהול. כל פעולה שלך נטענת בטעם העשן והחריפות החמצמצה. ואיפה הטעם שלך? אתה זוכר אותו בכלל? איך הוא היה? אז מה, אתה מפחד?  מרגיש חשוף בלי מוזיקה? אתה פוחד לגשת לעולם בלי מוזיקה? אתה רוצה שהיא תיתן לך יד. אתה לא יכול להיות עצמאי".

"אבל היא חלק ממני".

"כי אתה לא יכול להפריד אותה ממך".

"אבל למה שאני אעשה את זה"?

 

ונפלה בחלקי הזכות, לשוחח עם אדם כזה. אולי אפילו לראות את הרחם של השירים שלו. "אז ככה זה יוצר", היבטתי באצבעותיו שהתייחסו אל ההגה בעדינות האלימה, כאילו שהוא כלי נגינה, למרות שאיננו מפיק קולות, אבל  אולי פשוט צריך עדיין ללמוד אותו.

 

"את יודעת", אמר צוהר ויצא איתי מהמכונית. "אני בכלל לא יוצר אמיתי. נניח שאני עייף, ויש את השיר? – אני אלך לישון. או רעב? – אני אוכל כשהשיר עוד פתוח, כמו ניתוח, אני לא אסגור אותו. אני אשאיר אותו עם כל הדם, עד שהדם יתייבש לבד – והוא ייסגר. שאני אחכה איתך עד שהאוטובוס שלך יגיע"?