פרק 9: פרמטר

תקציר הפרקים הקודמים: שלומית עשתה הכול כדי לא להפגיש בין שני הגיא, אבל זה לא הצליח לה.

תוך כדי העריכה ראיתי את גיא שולף דיסק חדש. את הדיסק שהבאתי לו. לא הייתי בטוחה שיאהב אותו. שמעתי אותו פעם אחת. זאת הייתה יצירה מאותן יצירות שכאשר שומעים אותן יודעים שהן חלק עקרוני מהגוף, מקובע בתוכו בביטחון של הזמן, אף שהן חדשות לגמרי ושזאת ההתוודעות הראשונה.  "אני יכול לשמוע אותו עכשיו? זה לא יפריע לך"?

"אין בעיה". התמקמתי בתנוחת תצפית. שלוש, שתיים, אחת. גיא מקשיב. הוא העיף את כל תכולת שולחנו לצדדים, ורק מסך המחשב נמצא. פתוח על מסך לבן, שהוא לא ימלא. גיא מאזין, לא כמוזיקת רקע. זאת הפגישה הראשונה שלו עם השיר, וגיא מאמין ברושם ראשוני. גיא גם מאמין באהבה ממבט ראשון. גיא פתוח להצעות.

בהתחלה הוא מרחרח את האוויר, כמו כלב שמגיע לשפת הים בפעם הראשונה ובנקבוביות אפו השחור מתפצחים רסיסי מלח. עוד מעט הוא ידהר אל המים, ואז יעצור. אחר כך ייכנס. ומיד יצא אל החול, כל גופו יתנער מטיפות. ושוב ייכנס, הפעם לעומק. ומיד ישחה כאילו הוא בעצם כלב ים. בינתיים, גיא טובל בזהירות בתוך  השיר. זאת מנגינה עדינה. לרגע הוא מתמסר, נכנע, אבל אז נמנע. גיא, גיא: מה נשתנה?

מה יש בשיר שהקשה את פניו? אבל אני לא יכולה גם לפענח את השיר וגם את התמורות בגיא. אם אני רוצה שזה יהיה מדעי, עלי לשרטט את השיר בגרף אחד ואת הבעות גיא בגרף השני ולהתחיל לסמן. גיא מחייך ופתאום מביט בי: "את שומעת, שלומית"?

"כן, אני שומעת".

"איזה יופי".

"נכון".

"אבל זה רק שיר אחד", הוא עצר את הדיסק. "אני רוצה לשמוע אותו שוב".

"מה פתאום גיא, לא עכשיו. כל הרעיון זה לשמוע את הרצף. איך כל שיר מוסיף בדיוק לשיר שלפניו ואחריו. כמו צבעים משלימים בציור. את האדום שמו בכוונה ליד הירוק, ואם תשמע עוד פעם את השיר, זה כאילו שיש עוד שכבה של אדום. יותר מדי אדום. כל הצבעים יושפעו מהאדום הזה, וכל התחושה תשתנה".

"אבל לא אכפת לי. אני אוהב את השיר הזה. אני חושב שהוא ואני הולכים להתיידד בתקופה הקרובה. רוצה להיות חברה שלנו"?

"חשבתי שזאת חברות אינטימית בין שניכם. שאתם לא רוצים שעוד גורם זר ייכנס בקשר שלכם".

"אבל שלומית, מה את מדברת? את לא זרה".

"אז מה אם אתה אומר את זה. שנינו יודעים שאני מפריעה".

"מפריעה למה"?

"אני רואה אותך ואני רואה אותו. אתם בתהליך ההתוודעות. אסור לאף אחד להתערב. זה בין שניכם".

"אבל השיר הזה הוא גם שלך. את הבאת אותו אלי. יש לך חלק בו".

"זה כבר יצא מתחת ידי. הופקע ממני".

"את לא יכולה להרשות לעצמך לטעות כל כך. אני לא מרשה לך. שלומית, זה שלך לא פחות ממה שזה שלי".

"שקרן". המילה ברחה מפי רטובה מדמעות ומרוק. איזו בושה.

"שלומית". יצאתי מהחדר.

"שלומית". אנחנו בחוץ. "את החברה הכי טובה שלנו".

"מה זה עוזר לי"?

"את חיונית לקיומנו".

"איזה שטויות. אתה יודע שאתם יכולים להתקיים גם בלעדיי. אני כבר מילאתי את התפקיד שלי. הבאתי את ההר למוחמד, או להיפך. עכשיו תסתדרו. אתם ילדים גדולים".

"אז למה את בוכה"?

באמת למה? אני הרי אמורה לעלוץ בשמחת הקשר המתהווה בין שני החברים הכי  טובים שלי.

"למה את מצפה? מה את רוצה שיקרה"?

כשגיא עזב את הארץ, לא ידעתי שהוא הומו, אבל בכל מקרה כבר לא היינו חברים. החברות שלנו הסתיימה בסוף התיכון. רק עכשיו אני מבינה עד כמה היא הסתיימה. ולא שהיה איזה רגע דרמטי, שבו מתוך שיחה בקעה-פקעה חברותנו. אולי בעצם, רשמית היא עוד לא הסתיימה, ולפיכך אנחנו עדיין חברים כדת וכדין.

בתחילת השירות הלאומי שלי נפגשנו לפעמים בשבתות בדרך לבית כנסת. בלילה אחד הוא נתקע בירושלים ורצה לישון אצלי, אבל אסור היה להכניס בנים לדירה של בנות השירות הלאומי. אחר כך הוא הלך לישיבת הסדר. ופתאום התגייס לצבא. בהתחלה התפעלתי מהגבריות החדשה שצצה מתוך מדיו. רק עכשיו אני מבינה ששכחתי לשאול אותו איך הוא מסתדר, ואם התגבר על פחדיו.

נפגשנו בחתונות, בהלוויות, כמו מכרים משפחתיים. לבית הכנסת הפסקתי ללכת בשבתות, העדפתי להתפלל בבית כי הקסמים דהו מהמנגינות שציפו את התפילות.

גיא לא חידש לי דבר. כשהתראינו, תהיתי אם אני נראית כמוהו, רק כאישה. היה לו צבע של מישהו שהשלים. שרגליו יודעות את הדרך, והוא נגרר אחריהן. המראה שלו הזכיר לי שאני מוכרחה לעבור לתל אביב. לא זכרתי למה, אבל מצאתי את האליבי: ללמוד באוניברסיטה להיות מורה לספרות.