עשר

כמו ספר מרתק שהעיניים מסרבות לעזוב עד סופו, כך עלילת "רסיסי לילה" – האלבום החדש והעשירי של אהוד בנאי – שלמרות פיתוליה מקיפה בהרמוניה נפש אחת, שלמה באופן ביטוייה. גם העלילה החיצונית לשירים מסקרנת ומותחת. בשנים האחרונות בנאי הפך, גם מבחינה חיצונית, לאדם דתי, וסקרנות רבה אפפה את קהלו המגוון, שחלקו תהה בחשש באיזה אופן ישפיע התהליך על היצירה שלו. בנאי, מצדו, לא מיהר לפוגג את החרדות. האלבום שלפני "רסיסי לילה" – "שיר חדש" – התבסס על זמירות ופיוטים, וזה שקדם לו היה אלבום הופעות – "ממשיך לנסוע". וכך, למעשה, "רסיסי לילה" הוא האלבום הראשון של בנאי עם שירים מקוריים-חדשים מאז "ענה לי" משנת 2004.

11 שירים יש באלבום, ועוד שלושה קטעי מעבר אינסטרומנטליים קצרצרים – רסיסים, כפי שהוא מכנה אותם, שמוסיפים מיסתוריות חרישית. "אני הולך", הסינגל הראשון שבנאי שחרר מהאלבום, כבר רימז על הקו של האלבום, וכעת הוא ברור. בנאי מתייצב במהדורה משודרגת, עד כדי כך שכבר אפשר לראות בו מודל ליוצר אמין ומאמין, רוקיסט דתי, שהדתיות שלו היא לאו דווקא הנושא, ושהעומק לא בהכרח נובע ממנה ישירות – הרי הוא תמיד נכח; מוזיקאי שעדיין שר שירי אהבה – לאו דווקא לאל, אלא גם לבחורה ("אבן ספיר"); יוצר שמשתמש בידע המקורות שלו כדי לכתוב את "מעשה בארבעה" – שיר שהוא מדרש מודרני, הממחיש את הסיפור המיסטי-קבלי הידוע מהגמרא על "ארבעה שנכנסו לפרדס"; ושבפנטזיה שלו ב"שיר זמני" השקט והיפהפה – מככבים בית כנסת ורב לצד "צעירים עם גיטרה מדליקים מדורות".

גיל סמטנה, שהפיק גם את שלושת אלבומיו הקודמים של בנאי, אחראי לצליל של "רסיסי לילה" – מוזיקת תענוג, שעומדת בפני עצמה גם בלי המילים. היא מתאפשרת בזכות הצוות הקבוע: נושי פז בגיטרות, ערן פורת בתופים, ניצן-חן רזאל בכינור, אלעד כהן-בונן בכלי הקשה, סמטנה בבס ובנאי בגיטרות ובהרמוניום, שמשמחים את הלב במעמקי הנגינה-יצירה שלהם. בנאי מדווח ש"כל אחד מהם ניגן תפקיד אחד בלבד לאורך השיר כולו ללא הכפלות או העלאות נוספות, מה שנותן לאלבום צליל חי ונושם, ממש כמו בהופעה". ואכן, כמו גננים הם טיפחו פינות חמד בגינת השירים של בנאי. התוצאה, כפי שהם שרים איתו בשיר "פרפרי הקצב" (עם קטע הנגינה בהשראת "אהבת בוקר" של ראווי שאנקר וז'ן פייר רמפל) היא: "פרפרים בקצב רוחפים בשמחה ובעצב. מציירים לי תמונה, מכניסים אל התוהו ובוהו תבונה. פרפרים יודעי נגן"…

כל שיר ב"רסיסי לילה" מהדהד שיר – או כמה שירים  – מהרפרטואר של בנאי. וכך, למשל, ה"הילד בן שלושים" הנוכחי שלו הוא "כמו ציפור ושרה". הפעם בנאי הוא בתפקיד ההורה האוהב והילד הוא בתו (ושותפתו למילות השיר), שמשתתפת בחוויית התרמילאות הישראלית – מסע להודו. את המשפחתיות משלימה אודליה, הרעייה והאמא, שמוסיפה נשיות מעודנת וחמה כשהיא מצטרפת בשירה לבנאי.  "מפתח הלב", לעומת זאת, מהדהד את "יוצא לאור", אבל באופן הפוך. בשיר הארס-פואטי הזה מובלטים הפעם הספקות. במקום "יוצא אל האור אל חיים חדשים", הפעם הוא "לא מוצא את הפתח לצאת לעולם". מתוך הכבדות עולים הקושי והתשוקה, הכמיהה והפוטנציאל, וגם הפרדוקס המענג – השיר מסרב להיכתב, אבל עצם קיומו מצביע על היותו.

ההדהודים בשירים לאלה שקדמו להם לא משדרים מִחזור או שחיקה. כל הד כזה הוא חדש, מקורי ורענן, כמו צמח חדש שבוקע משורש ישן.

וכעת, קושייה מסקרנת: איזה שירים מהאלבום הזה ייכנסו למחזור הדם של ההופעות המושקעות של בנאי? באשר ל"רסיסי הלילה" שראויים לניכוס אישי וישראלי, התשובה ברורה – כולם.

פורסם ב-ynet ב-5.4.2011