אני לא ממש בעניין של חתולים. יש לי נסיבות מקלות. כשהייתי בת חמש החתול שלי נטש אותי. לא ארחיב על כך, טרם התאוששתי.

אמש הייתי בהופעה של קובי אוז. תוך כדי כתיבת הביקורת, נאלצתי להשמיט ממנה כמה קטעים. אגב, ממש לא ברור לי למה צריכה להיות מגבלת מילים בכתיבה באינטרנט. הרי יש מקום בשפע. אבל טוענים שהקוראים יאבדו סבלנות, והכותבים יאבדו אותם בהתאם. בכל אופן, בין הגיבורים החדשים של אוז במופע החדש שלו, מככבות בקטעי הקישור גם שתי חתולותיו, כלנית ורקפת.
ומכיוון שידוע שמסתובבים כאן הרבה חתולאים (ככה אתם מגדירים את עצמכם, נכון?), הנה, במיוחד בשבילכם, קטעים שלא הכנסתי לביקורת.

די בתחילת ההופעה, אוז דיווח שהחתולות שלו, כלנית ורקפת, אף פעם לא רוצות להיות "כאן", אלא תמיד "שם". אחר כך הוא הדגים את העניין בהרחבה (אין טעם לתאר. מומלץ לראות ולשמוע), "פאדיחה להיות חתול", הוא אמר, "אבל גם אנחנו ככה. באלפיים שנים של גלות רצינו להיות שם, בישראל. ועכשיו כשאנחנו כאן, אנחנו רוצים להיות בחו"ל". ואז הוא  שר שיר עליז וקצבי בשם "געגועים לגעגועים".

בהמשך, סיפר על אביו ז"ל, שנהג בסוף הארוחה להשאיר מכל דבר בצלחת חתיכה קטנה. אוז הצטרף למנהג, אבל בהמשך החליט לבדוק את העניין. מכאן זה כבר סיפור ארוך, מצחיק וסבוך, שבו מפורטת החקירה המדוקדקת שאוז ערך כדי לברר מי באמת מקבל את השאריות, אחרי שאביו טען ש"אלוהים". והסוף? חתול שחור-לבן נצפה מכרסם את הראיות מפח הזבל המרכזי. "מאז", חייך אוז, "כששואלים אותי אם אני מאמין באלוהים, אני עונה – 'בטח, אכלתי איתו מאותה צלחת'".

כעבור כמה שירים וסיפורים, אוז חזר לכלנית ורקפת וטען שהן יודעות להתפלל! הוא המחיש בקול יללני איך הן מבקשות מקופסת הטונה שממוקמת גבוה-גבוה, לרדת למטה. אבל אז התברר שהשתיים לא מסתפקות בתפילה-יללה, ו בסופו של דבר הן מזנקות לגובה, ומשיגות את הטונה. "תפילה", הוא סיכם, "זה לבקש, וגם לתכנן איך משיגים את מה שמבקשים"! וכך הוא עבר לשיר הבא, שעוסק ב"פקק תנועה של ניסים", ובסופו איחולים טובים לכולם, כולל ל"טונה ששוחה בים"…