ערן צור / המסלול המואר

ב"המסלול המואר" – אלבומו החמישי, ערן צור ממשיך להיות הוא: יוצר מרתק, שבקולו האפלולי והמסתורי מבצע טקסטים אינטליגנטיים, מיטיב לספר סיפורים בלחנים שהולמים אותם, ומעמיק בתחומים כמו פוליטיקה, אסתטיקה ופילוסופיה. למשל בשיר הארס-פואטי "לפענח חידה", שחותם את האלבום ומעמיד דילמה פילוסופית ומוסרית: איך להתייחס ליוצר נשגב ("ואגנר, שפינוזה ושמוליק" – מן הסתם קראוס) כשהוא גבר מכה? ובכל מקרה, מסכם צור, "אחרי שהנפש נפרדת מהגוף שהיה, השיר ממשיך לנגן ללא הפרעה".

עופר מאירי – מהבולטים שבמפיקים הישראלים כיום – עיבד והפיק מוזיקלית, ולאלבום תורמים מאיכויותיהם נגנים שהם יוצרים בזכות עצמם, כגון: שלומי שבן בפסנתר, יובל מסנר בצ'לו ורם אוריון, גבע אלון, שלומי ברכה, בן אלקיים וצור עצמו בגיטרות.

"זהויות זהויות זהויות באמצע ארון הבגדים", מפגיז צור, ומפתיע עם השיר "כולה שלי" – טקסט מכונן של זאב ז'בוטינסקי. האם ערן צור יהפוך ליקירה של התנועה הרוויזיוניסטית? הוא העניק לשיר לחן חדש, והתוצאה מרגשת כשם שהיא ביקורתית.

מיד לאחריו, בצמידות מבריקה, השיר "ירוק בן התלמים". בעוד שהשיר הזבוטינסקאי הילל את המאבק עד זוב דם, הרי שהשיר הזה מתאר את השפיות, הנורמליות, החיות הציורית והעסיסית ("אגסים מול חמה"), עם כוחות הריפוי וההתאוששות שבטבע, כולל ההילריות שבמוזיקה: "יש כוחות לצלילים למעלה ומעבר, יש את כל המחזור של השירים". ויש את צור, עם שיריו שהאתגר שבהם לא נופל מנגישותם.

איה כורם / 2023

"2023" הוא אלבומה החמישי של איה כורם – גיבורת התרבות שלי השנה. מאז "יונתן שפירא" – מהלהיטים שפרסמו אותה כשפרצה ב-2006 והכניסו אותה לקטלוג "חבורת רימון" (עם קרן פלס, מירי מסיקה ואריק ברמן) – היא הוסיפה להתפתח כיוצרת מעניינת. בשנים האחרונות כורם זזה פתאום מעמודי התרבות בעיתונים לעמודי החדשות, כשנאבקה בחוזה שכבל אותה לחברת התקליטים שלה למשך 18 שנה (!). בתחילת 2015 היא הצליחה להשתחרר, ויזמה את "חוק איה כורם" להגבלת חוזים בתעשיית המוזיקה למקסימום שבע שנים, שעבר בקריאה ראשונה.

"2023" – על שם השנה שרק בה הורשתה לעזוב את חברת התקליטים – הוא אלבום קונספט עתידני יפהפה, שיצא במימון המונים. מסופר בו על אדם החי ב-2013 ומתפרנס ממכירת מחשבותיו לחברות פרסום וקבוצות מיקוד, ועל מסעו להשיב לעצמו זיכרון אהבה ראשונה. מעבר לעובדה שהסיפור (שכתבה עם שי רינגל) עוצר נשימה – מדובר קודם כול בשירים יפהפיים, שופעי יצירתיות (למשל, שירת האופרה הנשית של קרן הדר בשיר "שירות לקוחות", שבו הטקסט המכאני לקוח ממערכת לניווט שיחות), שאותם כורם התאימה לזמרים כמו דני ליטני, אפרת גוש, רונה קינן, ישי לוי, לאה שבת ואחרים, גם היא-עצמה, שמגיחה ב"איש טובע" – שיר הסיום העצוב והמרומם.

השירים – מתוזמרים לעילא עם תזמורת מיתרים בניצוח רפי קדישזון ומקהלת ״עדי״ בניצוח עודד שמעוני –  עומדים גם בפני עצמם, כולם טובים, אבל המצוינים שביניהם גורמים להתעלות בגלל כשרונם להיחוות כאישיים ובו-בזמן כ"הימנוניים". כאלה הם "דוד" שבו מבהיר ישי לוי: "זה לא על מי פה גבר, זה על מי פה בן אדם"; "אני לא אמכור אותי" בביצוע דניאל זמיר, עם ההברקה העמוקה "להתעוור או להתעורר"; ו"מצרים" האוטוביוגרפי, עם "הפחד שמצרים עדיין בתוכי", ושבו לאה שבת שרה: "והשארתי במצרים את ליבי ואת כבודי, ויצאתי ממצרים לגמרי לבדי". לגמרי יצאה ממצרים איה כורם, ומאז היא מעוררת השראה.

עדן בן זקן / תאמין לי

"מסתובבת בסדינים כמו בשדה של מלחמה" פותחת עדן בן זקן בקול מצמית את אלבומה השני, "תאמין לי". המתח הזה בין המיטה – טריטוריה של שינה ואהבה לבין הדיסהרמוניה של קרב, מאפיין את האלבום הזה. הוא מתנגש בין פצצת הכישרון שהיא, בקולה המשלב בין שרית חדד לזהבה בן עם ניצוץ ממזרי משל עצמה – לבין הטקסטים שלא תמיד עושים איתה חסד, בלשון המעטה (ודווקא המילים התמציתיות של השיר הפותח, שככתב דולב רם, אינן אופייניות לשאר האלבום).

וכך, קולה של בן זקן בוקע מבעד ללחנים הפשטניים והמילים הסתמיות – והוא גובר עליהם. טבעי ועוצמתי בפשטות כמעט נון-שלנטית.

"תאמין לי", היא מבקשת, אבל למה שנאמין לה כשהיא שרה "מרגיש לי כבר מושלם, פשוט טוב לי" – באופן כה מכאני? אולי כי קולה הייחודי גובר על הלהג המשעמם שב"בא לי עוד"; וכי היא והדרבוקות מגלגלות מצחוק בשיר "ג'נטלימן" עם המילים "אני קוראת לו ג'נטלימן, הוא קורא לי ביוטיפול / אם תיתן לי קצת ממך, אני אתן לך כפול".

בן זקן אכן נותנת מעצמה, ובמינונים נדיבים, שמעוררים את התהייה איך יישמע "אלבום החלומות" שלה, שבו תשיר מילים שהיא ראויה להן לא פחות ממה שהן ראויות לה.

פורסם בגלובס ב-29.09.2016, ערב ראש השנה תשע"ז