באחת עשרה בלילה, שלשום (26.10), פילחה אזעקה את רחובות רחובות. זה  היה מפתיע, ובכלל לא לטובה, וקטע את הציפיות לשנת לילה בריאה שהייתי זקוקה לה מאוד  לקראת היום שלמחרת. התעשתנו מהר, בן זוגי ואני, ובעזרת הטכנולוגיה למדנו שביבי  (עדיין?) לא פצח במלחמה עם איראן, או באירוע בסדר גודל דומה, אבל גראד נחת לא כל  כך רחוק.

האזעקה גם הייתה אות פתיחה טִקסי ללילה של וירוס נאלח במיוחד, שמטעמי  הגעלת הציבור אינני רוצה לפרט את מהותו. עם שחר, בסיום לילה שמעל בתפקידו, המדחום היטיב  לבטא את גובה הבאסה גם בטמפרטורותיו הנוסקות.

זה היה מבאס במיוחד, משום שכמה שעות אחר כך, בערבו של היום, הייתי  אמורה להגיע לאינדינגב כדי להנחות פאנל בהשתתפות רוני שויקה והמוזיקאים הנפלאים יוסי  בבליקי ודויד פרץ. הסיבה לאירוע היא ספר מומלץ שרוני כתב, ושיצא לאור לאחרונה  בהוצאת כרמל. "שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות". נשאלות השאלות מה לדוקטור לתלמוד ולרוק ישראלי? ואיך בדיוק אפשר לחבר, בספר של 450 עמודים (!) בין  עולמות המדרש היהודי העתיק לבין טקסטים ישראליים חדשים ששרים אותם עם גיטרות  חשמליות? התשובות היו אמורות להשתרטט באותו ערב, אבל כמה שעות קודם לכן, בכלל לא  היה ברור שאצליח להגיע לשם, עודי נחלשת מרגע לרגע מחוסר שינה ומצום שגופי כפה עלי.

אינדינגב – אירוע מלבב, שמתקיים בימים אלה ממש, בפעם החמישית. כשמו כן  הוא: מוזיקת אינדי, קיצור של  Independent , עצמאית – במובן של חוסר תלות  המוזיקאים בחסדיהן של חברות תקליטים גדולות ומסחריות. אין כאן שום הצהרה על טיב  המוזיקה או על האידיאולוגיה שלה. היא לא בהכרח "אלטרנטיבית" וגם לא בהכרח "איכותית". יש מוזיקת אינדי קומוניקטיבית ומיינסטרימית לחלוטין,  ויש גם מוזיקת אינדי גרועה (לא באינדינגב, שם היא נבחרת בקפידה). אבל תמיד נושבת  ממנה רוח חופש משיבת נפש.

ולמה נגב? כי שם מתרחש הפסטיבל הזה. במקום בשם "מצפה גבולות".  פסטיבל עם ארומה חלוצית, עתיר התרחשויות יצירתיות וקהל מגוון ונאמן, שמוכן לנסוע  עד לקצה העולם בכבישים נידחים ובדרכי עפר (כלומר ברי המזל שהזדרזו לרכוש מראש כרטיסים, שתמיד אוזלים לפני מועד הפתיחה).

אבל למה להכביר מילים, יש אתר מסודר. תבלו:

http://indnegev.co.il/

כמה שעות מאוחר יותר, אני, האקמול והאיש שלי – שבנדיבותו הציע לוותר  על עולמות הרוח הקוונטיים שלו ולרדת לתחתיות העולם הארצי בתפקיד נהג ונושא כלים –  נכנסנו בשעריו של האינדינגב.

דַמיינו התרגשות של לפני הופעה. לא סתם הופעה, הופעת השקה. עכשיו,  תכפילו את זה, כי לא מדובר בהופעה אחת, אלא בכמה הופעות. שמתרחשות בשטח אחד. בו זמנית. עזבו את ההתרגשות. דמיינו את הרעש. רעש מחשמל של רוק מובחר ושל משתתפיו וקהליו, המסתובבים בשמחה בין הזירות השונות, נפערים בכל ישותם כדי לבלוע ולספוג כמה שיותר מהכול.

עכשיו תדמיינו שבתוך כל זה ממוקם אוהל של חנות ספרים. "עשן  הזמן" שמה, מבאר שבע. שהיא לא רק חנות לספרים, אלא גם לדיסקים, ומקום הופעות והרצאות בפני עצמו. ואת זה בדיוק היא מתיימרת ליצור באינדינגב – מתחם של ספרים,  הופעות והרצאות. אבל איך אפשר?

איך אפשר כשסביבנו מוזיקה דומיננטית, שבולעת ומבליעה את כל שסביבה? מה לאירוע אינטלקטואלי שכזה בלב פסטיבל רוק? ובאמת, זוהי הפעם הראשונה שהוא מתקיים כאן – ניסוי מוזר שנועד לכישלון? כי איך אפשר בכלל לדבר בלב כל הרוק על עניינים שברוח? ולהקריא קטעים יפים מספר חדש ומפעים, אך תובע ריכוז? ולשוחח בפומבי עם שני מוזיקאים, שהפעם נעדרים שירים וכלי נגינה, ושמכווננים את המילים שלהם לגבהים ולמעמקים? איך אפשר לעשות את כל זה כשבינתיים מתאסף לו קהל סקרן – אבל מה הוא ישמע כשמכל הכיוונים נשמעת מוזיקה חזקה הרבה יותר?

יוסי בבליקי אמר לי במבט מתכונן להשלמה: "אם ככה, אולי זה יתבטל בכלל".

דויד פרץ, כששאלתי אותו איך אפשר בכלל לעשות את זה, ענה לי:  "בעדינות".

ורוני שויקה הסביר לי שבאירוע כזה אנשים לא נשארים במקום. עוברים מהתרחשות להתרחשות, טועמים קצת, וממשיכים הלאה. שלא אקח את זה אישית.

ופתאום זה קרה. הפלא הגדול. האקמול שבלעתי התחיל סוף-סוף להשפיע, המיקרופונים פעלו בעוצמה ובדרך כלל יכלו להמולה, והקהל? הקהל היה הכי מרגש. ישב  בשקט על החול באוהל הפתוח, הִתמיד בהישארותו, והקשיב. האזין בהתכוונות מקסימה – לא למוזיקה שהיא מטרת הפסטיבל, אלא למילים. היוצרים שאת קולם הוא מכיר כשהם שרים, דיברו הפעם, עם הסופר, על חיבורים מפתיעים, אך שלמים, בין עולמות לכאורה מנוגדים.  על השראה – יצירתית ודתית. על "ירח במזל עקרב" (שיר של להקת "אלג'יר", שמככבת בספר) ועל הציפור של דניאלה ספקטור ושל טוני מוריסון. וגם פתרו משהו מהמסתוריות של השיר "ונדמה שישוב" (של להקת "פונץ'" של יוסי בבליקי) – פיתרונות שכמובן הגבירו את המסתוריות, וטוב שכך.

והיה באוויר חסד של הופעה טובה. בפעם הראשונה חוויתי אותו מהצד של הבמה. הבהובי אורות של התבהרות מרצדים. מולקולות של רעוּת מהקהל ומהבמה שהתערבבו  על מנת לרקוד יחד באוויר הנסער. ואפילו מחלה שהשתעממה ממני ועזבה אותי.