אז איזו מוזיקה נשמע ביום השואה? שוב קלאסיקות ישראליות שהופקעו מעצמן היומיומי רק משום מלנכוליותן, ונוכסו לימי הזיכרון? "אפר ואבק" – יצירתם הכה-הולמת של יהודה פוליקר ושל יעקב גלעד – מתגייסת בכבוד אך בבדידות של כמעט שלושים שנה, למשימת איוש הפסקול. פה ושם יש מעטים נוספים, כמו האלבום "אברמק" של להקת "קוסקים", אבל ההיצע המקורי-ייעודי עדיין דל.

"משא הגעגועים – הדור השלישי במחווה לדור השואה והגבורה" הוא אלבום חדש, שבהחלט עומד בשני אתגרים כבדים – אתגר הזיכרון של השואה ואתגר הענקת החיים המרגשים לאותו הזיכרון – באמצעות המוזיקה. היוזם וכותב המילים הוא ליעד אביאל, שבדרך זו מנציח את זכר סבתו וסבו – חנה ואלכס פוגל, ניצולי שואה, שיותר מארבעים שנה שימשו כנציגי ארגון נכי רדיפות הנאצים בחיפה ובצפון ועד יום מותם דאגו לרווחת אלפי ניצולי שואה. 12 שירים באלבום הלחין כפיר אפשטיין ושניים הלחין אורן בן אבי, שגם עיבד מוזיקלית את הפרויקט. עדנה גורן, מורן מזור, דוד דאור, אופירה יוספי ולירון רמתי – הם רק חלק מהזמרים שמעניקים לאלבום את קולם ואת הזדהותם עם תכניו. "אז אנחנו שוכחים, פשוט שוכחים", שרה בכנות מורן מזור במקצב הוואלס, "נותנים להם לנוח בשלום עם השנים, משחררים… מתעוררים בבהלה בלילה כשהם על פנינו חולפים ומבקשים: אל תשכחו אותנו בחיים". וכפיר אפשטיין בשיר "בולענים" מתאר במבט של נכד מתגעגע את "הכאב המתפשט, עוד בולען בלב נפער בשקט, בדממה חונקת".

אבל האלבום אינו חונק. הוא מרגש ולעתים מפעים – בלחניו, במילותיו ובביצועים, כמו זה שבשיר "טרנסניסטריה", שבו עדנה גורן בקולה העמוק מדובבת את הסבתא המבקשת מהנכד: "תחווה את ילדותך בשבילי". הילדות היא גם "צומפי ואינשם" מסדרת הילדים של שנות ה-80 "3, 4, 5 וחצי" כשדן סלומון שר על הבובות, שהפעם מתגלמות כסב וכנכד: "חברים בלי סוף, בדידות על קו החוף. אתה שותק, אני נוטה לחשוף". אף שהאלבום מנציח רגעים יומיומיים של חיים, יש בו מקוריות ודמיון, כמו ניסיון אמפתי – בקולה הנעים של ליאת אליהו – לחוות את נקודת מבטו של מי שנקטף ממנו השושן האדום מהשיר "שני שושנים", קינת געגועים על קריעה אכזרית, עם המצאות כמו הפתיח של השיר שנשמע כמו "סיבוב תחנות" ברדיו ישן וחורקני. יש באלבום הזה הרבה רגעים "קטנים" אך מושקעים שכאלה, שיוצרים משכן-שירים לזיכרונות שאינו מוזיאון מאובן אלא בית שימושי – למצוקות החסר ולכורח לחוות אותם על רקע שחיקת המציאות.

התפרסם בגלובס ב-5.5.2016