"אם את ילדותך תניח בפינה זנוחה, אז ציפור החידלון תשב על מיטתך", שר אלון אולארציק באלבום הסולו הראשון שלו. שני עשורים מאוחר יותר, באלבומו הנוכחי, "רוק & רוך", אולארצ'יק ממשיך לתחזק את חומרי ילדותו בטבעיות משכנעת. וכך, בשיר "ערב יום שישי", הוא תוהה במבט מסוקרן וטרי: "מה אומר פשוש לנחליאלי? לי לפעמים נדמה שהם מדברים. מה אומר אבינו בשמיים? הכרתי פעם ילד שהוא אותו הכיר".
 
"רוק & רוך", בהפקת מרקו גורקן, הוא אלבום כפול שמבטא באופן מבריק את המוזיקליות המוכרת והמגוונת של אולארצ'יק. הפורמט הכפול – דיסק לרוק ודיסק לרוך – גם מאפשר לחקור את הפנים הנוספות של כמה מהשירים. למשל שתי הגרסאות של "ארץ מלח" או "מאוהב מדי", שבגרסת הרוק מתארחת בו שורטי (הילה נסימוב) בקטע ראפ, ובגרסה הרכה נקרא "הוא מאוהב" ומתהדר בעיבוד כינורות יפהפה. החלק הרך הוא יותר ג'אזי במובן המהורהר והמאלתר, אך גם בחלק הרוקי אולארצ'יק ושותפיו (ברק חנוך בגיטרות, אשר פדי בתופים ואבי יפרח בבס) לא מהססים בחוצפתם המרהיבה לאלתר ארוכות בקטע האינסטרומנטלי "20.30", שנמשך ממש כמו שמו עשרים דקות וחצי מוצדקות. ואם מזכירים שותפים, נעים להיווכח בהתקמבקותו המפתיעה של מיקיאגי (מ"נוער שוליים" ז"ל), שתורם בקולות, לצד כפיר בן ליש, יעל דקלבאום, עינת בצלאל ומיכל חלמיש שקולותיהם מרחיבים ומעמיקים את השירים. 
 
השירים של אולארצ'יק מוסיפים להיות חזקים במילים לא פחות מאשר במנגינות. לעיתים הן פשוטות, כמעט עילגות ("אפילו מחוגי השעון לא עושים לי שום הגיון") ולעיתים זוהי שירה של ממש, כמו בתיאור "שרף ניגר מעץ קטוע" ("בגיהנום האהבה") או "שמרי על סוד צלמך" ("ממך אני נפרד"). המילים בשיריו אינן קישוט אלא מבטאות השקפות, וליוצר בעל עיני הילד יש גם מבט מפוכח. "מתגלים לי החיים כמו שהם", הוא שר ומשלב חולמנות עם ריאליסטיות – "אלף חלומות חלמתי, והתעוררתי מכל חלום" ("מתגלים לי החיים").
 
אחרי עשרות שנים של התגבשות כאדם וכמוזיקאי, אולארצ'יק עדיין נוכח כאומן שלם, רהוט ומנומק –  בישראליותו המובהקת, באהבתו ובביקורתיותו. כל אלה מתמצים בשיר כמו "ארץ מלח", שמתאר אהבה נכזבת למולדת. אז מה התחדש מימי "כוורת", שכבר בהם הוא שר על המדינה? הביקורתיות הלעגנית ("מדינה קטנה מתחמקת מצרה, את הכתובת לא תמצא היא שמורה בתוך קופסא") התחלפה בהבנה חומלת, מרגשת מבלי להיות רגשנית – "בוא נתחיל מהתחלה, והפעם בחמלה".
 
הרגישות מתקיימת גם בשירים הקלילים, שבשולי ה"צחוקים" אוצרים עצב. למשל ב"שטויות" הביקורתי, שבו אולארצ'יק מסכם: "נדמה לי שלהיות זה לא להיות". גם ב"רזה", שבו הוא מבקש לרזות כדי "להיראות כמו זמר" ו"ממצלמות לא לחשוש" – הטקסט הקליל מלווה במנגינה ערבית קצבית אך עצובה. ב"שיר הבוס" שמסתמן כלהיט, ובצדק, עם העליצות הים-תיכונית הסוחפת במתיקותה, הסיום נשאר מהורהר, מוזיקלית ומילולית: "גם אתה למישהו משחק בוס. גם אם המישהו אותך אוהב, יסתכל עליך ברגש מתערבב". כך גם בשיר על אריס סאן, שבסופו, אחרי רצף זכרונות עליזים, הוא מתגעגע: "לא יודע מה קרה שם שעברה לי התקופה, של בוזוקי ושל אריס, אבל היא היתה יפה".
 
היופי של העבר לא נעלם אצל אולארצ'יק, אלא מתעדכן. "אני רוצה להיות רלוונטי", הוא חושף את מבוקשו האמיתי בשיר "רזה", שכביכול עוסק בדיאטה. "רוק אנד רוך" מוכיח בוודאות שמשאלתו ממשיכה להתגשם.  
 
21.10.07, ynet