לפגוש את גוש

הזמרים המשעממים דומים זה לזה. אם הצליחו בעבר, הם חותרים להמשיך להישמע באותו צליל מוּכר ומוֹכר. אם נכשלו, הם מנסים להיצמד לצליל של מישהו מצליח אחר. התקדמות אומנותית מסוכנת מבחינתם, בגלל חוסר הוודאות שלא יכול להבטיח להם דבר.

אפרת גוש היא זמרת מעניינת. באלבומה השני, "הסליחה ואני", היא מתחילה להתגלות כיוצרת, שמעורבת בשירים לא "רק" באמצעות הגשתם, אלא גם בכתיבתם ובהלחנתם, לצד כותבים נוספים (ברק פלדמן ויוני בלוך שכתבו לה את האלבום הקודם, וגם אסף אמדורסקי, אריק ברמן ועופר מאירי). יכולת ההלחנה שלה טובה (בעיקר בשיר "גם אני הייתי שם" עם המילים של ברק פלדמן), וגם בכתיבתה יש ניצוצות מעניינים ("יופיי הלך ודעך ממך" בשיר הנושא, למשל).

הקול של גוש הוא מהסוג המובהק והמוחצן, שצועק "תאהבו אותי (רצוי מאוד) או לא (בעיה שלכם), ובכל מקרה אני כאן כדי להישאר". הוא עשיר במובן יכולותיו המגוונות ועומקיו, אם כי נסחף לפעמים למחוזות שנשמעים מאנפפים. גוש יודעת להגיש שירים ומיומנת בהמחשתם באמצעות קולה, ובמובן הזה היא שחקנית לא פחות מאשר זמרת. והיא משתמשת בשלל אביזרים צליליים כמו ה-"אה-יה-יי" הגדוש בשיר "אתה תחזור" וביכולת המרשימה שלה לעבור בין חזק לחלש ולהיפך. לעיתים היא דרמטית מדי, למשל בשיר "הסליחה ואני", שעיבודו העשיר, אפוף כלי המיתר והנשיפה, מנפח אותו למרות שדווקא צמצום עשוי היה לקרב אותו יותר למקשיביו. כך גם הפסנתר של שלומי שבן, שאומנם מלווה יחידי את השיר "שיהיה לך טוב", אבל הדומיננטיות שלו מתמגנטת לתיאטרליות המופרזת של גוש ואין מי שימתן אותם. ובכלל, כישרון המשחק של גוש לא מאפשר לדעת אם היא "באמת" או "בתפקיד".

באלבום הבכורה שלה גוש היתה כאמור תחת חסות פלדמן (טקסטים) ובלוך (לחנים והפקה), והתוצאה היתה אחידות סגנונית במובן הטוב של המושג. באלבום הנוכחי היא נפתחת לכותבים נוספים ולמפיק חדש, ניר אוורבוך. הייתרון של הצעד הזה הוא גיוון והחיסרון – התפזרות. השירים שונים ברמתם, לא ברור לאן הם הולכים, אבל בכל מקרה, הם לא תמיד הולכים ביחד או נדבקים זה לזה. רובם מלאי כוונות טובות ברמה הצלילית והמילולית, ופה ושם יש בהם רעיונות נחמדים. למשל, בשיר "לראות את האור" שמנסה להחזיר את הביטוי הזה למשמעותו המקורית המילולית, ובו גוש שרה בשקט וברכות, נטולת מניירות. ועדיין בחלק מהשירים יש משהו לא לגמרי "חלק". אולי בגלל עיבודיות יתר, שירת יתר ומאמץ יתר. מעטים מתוכם מתרוממים לגבהים שמהם לא נופלים. אבל דווקא אותם בודדים ("גם אני הייתי שם", "קופסה ביום" של אריק ברמן, הדואט "קור אחרון" עם אנטון קוצ'ר ו"לא שרע לי" החמוד) מחדדים את הציפייה לאלבום הבא, בתנאי שגוש תמשיך במגמת ההתקדמות המבורכת שלה.

בינתיים גוש מעבירה מסר של סגירות ופתיחות, הגנה ותקיפה בו זמנית, כמו שהיא שרה בשיר "קרב איגרוף", שכתבה והלחינה. בבתים שלו היא פגיעה וחשופה ("ידיים שמרי קרוב אל הפרצוף. זה המקום הראשון, רואים מה קורה לך") ובפזמון היא חזקה ואלימה ("בכל כוחך… תילחמי, תהלמי, תצעקי, תשגעי, תדרשי, תכבשי"). במלחמות שכאלה ניצחונות הם התחלות של מלחמות חדשות. והן לא מסתיימות, כי מנוחה היא נחלתם של הזמרים המשעממים.
 
 
"הסליחה ואני", אפרת גוש, אן. אמ. סי

26.8.07, ynet