"אולי הבן שלי יבנה ערים

אולי הבן שלי יכתוב שירים

דבר אחד ידוע לפחות –

שאת השם שלי הוא לא יתן למחות

לא – לא – לא"!

ההופעה הייתה רק מסווה. בפועל, הזדמנתי אתמול למעמד רשמי של מימוש צוואה. תחת סיפור כיסוי של מופע בשם "דיוקן אימי", אריאל הורוביץ, בנוכחות עדים ("קהל") – אישרר אמש (5.11.14) בפסטיבל הפסנתר במוזיאון תל אביב – את צוואת אימו נעמי שמר, אבל גם את צו לבו – כיוצר.

כבמעמד משפטי, שנפתח בהבאת דבריו הישירים של הנפטר בפני הנוכחים, כך זכו העדים – עוד בטרם החל המופע עצמו, בשלב ההתכנסות – לשמוע את נעמי שמר בקולה, משמיעה מבחר משיריה. כמו תמרור כניסה לשטח שלה.

הנכנסים לטריטוריה הזו גילו כי אריאל הורביץ בחר בקפידה את השירים ששר וניגן עם נגניו המצוינים, ובראשם פרופ' משה זורמן (שעיבד וניהל מוזיקלית את כל תקליטי נעמי שמר בשנות ה-70 וה-80, וגם תרם בעיבודיו להופעה הזו). מגע ידיהם המבורך על אדמת השירים חשף כי בכל אחד מהשירים טמנו האם או הבן ברגעי יצירתם מפת דרכים מפורטת להולכים בשבילי ההשראה.

השירים היותר מוכרים הוסטו אל משעולים חדשים לגמרי, שבהם התגלו שוב. כך, למשל, מהשיר "מחר" ניטל מקצב המארש ההימנוני, אך במקום לקרוס, הוא התרומם לעוצמות ג'אזיות עם נושאי כליו – הורוביץ והזמרת המצוינת אביבה דסה; ומאוחר יותר, עם אותה אביבה, הושר "שדה תלתן" – שבמקום הנימה הכפרית המקורית נסק לספירות חשמליות; או "חבלי משיח" – שבו הורוביץ שרטט את האני-מאמין המוזיקלי שלו כאמן (וזאת לדעתי ההצדקה היחידה לביצוע "קאוורים" – הענקת צורת קיום אחרת לשיר – ממד נוסף, מחודש, לנשמתו).

והיו בהופעה שירים פחות מוכרים (שנים לא נעצרה עליהם אף אוזן, עדות למוגבלותם, שלא לומר מעילתם בתפקידם של האנשים שאמורים להפגיש בין מאזינים לשירים, דהיינו עורכים מוזיקליים בתחנות הרדיו). וגם בהשמעתם הייתה כוונה נוספת, מלבד החשיבות שבהזכרתם: הורוביץ עם נגניו הנפלאים הבליטו את ניצוצותיהם ההשראתיים, הארס-פואטיים.

כך, בשיר "למה צחקה מיכל", שר הורוביץ במילותיה של אימו – שדיבררה את דוד המלך – את ההצדקה למימושו כמוזיקאי: "תענוג להתפרחח / כשסביב המון חוגג / מישהו בשיר פוצח / וליבנו מתמוגג. / וכשהרינה עוברת / בקצווי השיירה / מתחשק לי עד הערב / איתם לומר שירה… /  ומאז אני יודע / ומאז אני שקט / לכבוד לי לשמח / להצחיק ולרקד. / אז נגנו, נגנו לי הלאה / כינורות וחלילים / מה שטוב היה למלך / הוא טוב גם בשבילי".

הצחוק שפע בהופעה, בזכות זיכרונות מצחיקים שאותם חלק הורוביץ עם הקהל וביצועים שובבים לחלק מהשירים. ההומור הוא דרך חיים עקרונית – יצירתית ואישית  – ביצירתו של הורוביץ, והיא התגלתה גם בשיר שחתם את המופע, "כל מי שאת" – השיר שכתב לאמו בימיה האחרונים:  "לא בכוחנו לשנות / רק לאסוף עוד זיכרונות / ובזמן שמחכים / במקום לבכות – אנחנו צוחקים".

צוחקים, אבל הבכי נוכח. כמו בשיר "שני צלמי רחוב" – עוד שיר נעמי-שמרי שנגאל אתמול מנידחותו הלא מוצדקת – לכאורה זמר קליל ומצחיק, קריקטורה צלילית-מילולית על שתי דמויות ציוריות, המתעדות באופן ויזואלי את הססגוניות התל-אביבית. הורוביץ חשף גם את האפלה, שגם היא טמונה בתמונת היצירה, ומתגלה בחלום: "ובחלומם / זזו ממקומם / שיר ומנגינה / אור ועננה / ובחלומם – צל גדול, כבד / כרך כמו נינווה ומגדל בבל"…

הניגודיות  – חומר הגלם של המורכבות, שמרכיב את פסיפס היצירה, שררה על ההופעה הזו, ומתחה את גבולות שלמותה לגובה ולעומק. בשיר "דיוקן אימי" – שכתבה נעמי שמר על אימה, והורוביץ שר אותו על אמו – נחוותה הנביעה הזו של הדמעות האופטימיות: "אבל כמו אל הרפתקה / אל איזו דרך רחוקה / שמחכה ומחכה / והפתעות יש בחיקה עדיין / דיוקן אימי מונף אל השמיים / מלא אפשרויות, מלא תקווה / אל העתיד האין סופי שטרם בא".

5.11.2014