אורן ברזילי, אלבום "שומר הלב", ינואר 2017
26 ביולי 2017בעז שרעבי, רמי פורטיס ואבי גרייניק: סינגלים ממרץ 2017
3 באוגוסט 2017רצה הגורל, והיום שבו האזנתי לראשונה ל"בטוח" – האלבום החדש של להקת אתניX – היה שישי האחרון, 21.7. הר הבית שוב דימם, וכמו הר געש – העלה אש רצחנית ועשן. מתוך שיר הנושא הפותח, בקע קולו של זאב נחמה: "אני עולה בשביל אל הר הבית". תחושת דריכות. בכל זאת, המצב טעון כששיר כזה מלווה את החדשות. מה יקרה עכשיו? כלום. לא פרובוקציה או מחאה. גם לא השמעת עמדה. אפילו לא הצעת נחמה (ולא נתחכם כאן עם משחקי מילים על שם המחבר). הר הבית הוא רק רקע כאן. אילוסטרציה לשיר אהבה סתמי. שטוח, יעיל כנוסחה, אבל מגוחך למדי בקביעותיו: "הכול יותר רגוע", "הכול יותר בטוח". האומנם?
כן, לפחות במובן ש"בטוח" זה שם האלבום, וכמוהו הוא הולך על בטוח. מספר 19 של הלהקה, שנתיים אחרי אלבומם הקודם, והאלבום הראשון שעליו לא חתום תמיר קליסקי – בעבר שותפו המוזיקלי של נחמה למותג, וכיום נושא את תווית האקס, לאחר מלחמה משפטית רוויית רגשות – שאין להם זכר כלל בשירי האלבום הנוכחי. להמשכיות נטולת הדרמה הזו תורם השותף המוזיקלי החדש של נחמה, ולמעשה, שותף ישן – עם חלק מרכזי באלבום הראשון של הלהקה – יועד נבו. אחרי שניגן בו, עיבד והפיק, ובעיקר יצר את טביעת האצבעות הצלילית החדשנית דאז של אתניקס – פופ מערבי מהול בפופ ים תיכוני, נבו התמקצע כמפיק מוערך וכאושיית הקלטות וסאונד בארץ (שלישיית מנגו, האלבומים הראשונים והמצליחים של עברי לידר, ועוד רבים) ובתעשיית המוזיקה הבריטית. באלבום הנוכחי של אתניקס הוא חוזר כמפיק מוזיקלי, שותף עם נחמה בלחנים ואחראי להקלטות ולסאונד – החשמלי-דינמי יותר.
השירים נשמעים כמו "עוד אלבום של אתניקס". להיטי אהבה קיטשיים-מופרכים (הפעם עם משפטים כמו "עננים הם מים כמו שלב מכיל רק אהבה"), האדרת ההמוניות ("כמו כל אחד" – פעם, ו"הכול כלול בדיל" כיום), הדימויים הפירותיים (בעבר עץ הרימון ותותים, והפעם מתקמבק התפוח מכתם הפרי), איתני הטבע ונופים (המדבר עדיין ממשיך לככב) ומאורות השמיים (כרגע "חללית לשחקים, מעלינו כבר מארס ומיליון כוכבים"). ולא נעדרים המוטיבים ה"עממיים" של אמונות טפלות, חוט שני ועין הרע. גם מצדדי האקולוגיה ייווכחו אחרי האזנה לאלבום, שמיחזור עלול להיות ערך מעצבן, שגם מעיד על דלות, שלא לומר עצלנות (ציפור המדבר מפעם הופכת כיום לציפור הנצח!).
ובכל זאת, נוצצים כאן במיעוטם שירים יפים, כמו "מרכבות" ו"אוקיאנוס" – עם הלחנים והמקצבים המעניינים, "שלושה" עם המילים המסקרנות, והכי: "הזמן ירפא" – שיר תנכ"י-עתידני. אברהם שר לשרה ומנסה למנוע את הסכסוך העתיק והעדכני בין יצחק לישמעאל. אבל שיר כמו "אני שמח" – קובר ומוחץ אותם, מקומם ממש בצביעותו הנבזית. מזכיר את הטענה שמחוללי שיטת הפלייליסט בגל"צ ובתאגיד, הכופים על המאזינים טעם המוני ורדוד, שומעים בעצמם מוזיקה איכותית. וכך, גיבור השיר "אני שמח", שומע שוב ושוב את להקת "מחתרת הקטיפה" הנחשבת מהסיקסטיז, תוך כדי שהוא לועג לשטחיות ולניו-אייג' המזויף.
פורסם בגלובס ב-27.07.2017