היה זה תור הזהב של פורום המוזיקה הישראלית בוויינט, בהנהגת אסף לבנון.

השנה: 2005. הרשתות החברתיות עוד לא הומצאו, אבל הפורומים התחילו לנסח את העיקרון. בפורום הספציפי הזה התקיימה חגיגה תמידית של כתיבה על מוזיקה. מוזיקאים, אוהבי מוזיקה, מתווכי מוזיקה ומפיצי מוזיקה ניהלו שם דיאלוגים. ובתוך כל זה, נוצר גם הפרויקט הפרטי שלי – שלא יכול היה להשתלב בשום במה אחרת, כי ראיינתי מוזיקאים באריכות רבה על מוזיקה, ועל מוזיקה בלבד, ובלי להיות כפופה להכתבות יחצניות.

הראיון עם גבריאל בלחסן פורסם שם.

כמה חודשים אחר כך, ראיינתי אותו שוב, הפעם ל"7 לילות" – טור קצרצר, קליל, ובעיקר מצחיק, כמו שגבריאל ידע (גם) להצחיק.

אבל הראיון הזה. אוי. הראיון הזה.

ותודה לדויד פרץ ולאסף לבנון.

*

 

"אני מרגיש כמו מצלמה בלי בעלים". ראיון עם גבריאל בלחסן

 

 

11.11.04. מועדון הבארבי בתל אביב. הופעה של להקת אלג'יר. שוב הם פוצעים את קהלם באמת המערערת, ושוב הנדקרים אסירי תודה. המבטים מתרכזים בגבריאל בלחסן – זוהי אחת מהופעותיו הראשונות עם הלהקה בסיבוב הזה. מאות עיניים סקרניות ואמפתיות מציצות עליו, מנסות להיכנס אליו, להתבונן בו, לשלוח אליו קרני אהבה.

גבריאל מנגן, שר ומרבה לחייך בחיות משכנעת. הוא נראה ברור לעצמו, והתאורה שמדגישה רק את קווי המתאר שלו, תוחמת שלמות.

כמה שבועות אחר כך, נפגשנו לצורך הראיון בדירת חברים שלו בתל אביב, שבה התגורר באותה תקופה.

גבריאל מתקשר אלי. "אנחנו צריכים להיפגש. כל מה שאמרתי לך בפעם הקודמת כבר לא בתוקף".

הפעם הקודמת הייתה לפני שלושה חודשים. ה"ראיון" הזה מתהווה בהמשכים, בתפרים עדינים שמחברים באיטיות זמנים ומצבים משתנים.

אני פותחת לו את הדלת והוא מחייך אלי. כיפה ענקית לראשו. "מה זה"?
"מה שזה נראה. עכשיו את מבינה למה התכוונתי"?

הוא מספר על חייו החדשים כדתי ועל השמחה שהם גורמים לו, אבל עיניו היפות עצובות.

28.3.05. גבריאל מתקשר. רק חמישה ימים עברו מאז פגישתנו האחרונה, וכבר הספיק להשיל את הכיפה ושוב לחזור בשאלה. "כל מה שאמרתי אצלך כבר לא בתוקף. אולי עדיף בכל זאת להשתמש בגרסה הראשונה, למרות שאני בקושי זוכר מה אמרתי".

אנחנו מתלבטים ביחד אם לפרסם את הראיון, ואיך, ומתי – הרי הכול משתנה כל הזמן. שוב ושוב הוא מתנצל "על כל הבלגן שאני עושה לך", כאילו שאפשר בכלל לכעוס על הגבר המיוסר הזה.

הבטחתי לו שאקשיב למלל המוקלט, שאקרא את כל אלפי המילים שעברו בינינו, ושאכתוב רק את מה שמעבר לשינויים. את גרעין הנפלא שבו, שמעולם ולעולם לא ישתנה. המהות שתשרוד את הכול. התמצית הגבריאלית.

הוא מסכים.

האחריות מכבידה את תנועות הכתיבה שלי. אדם חי בתוך פצע, מוציא ראש החוצה. המילים בוקעות ממנו בהתמסרות נעדרת מסננים. הוא בוטח בי ואני מקווה שאצליח להביא אותו מבלי שתיגרע שערה אחת משערות ראשו ומבלי לפגוע בצנעת הפרט שלו מעבר לנכונותו לחשוף אותה בציבור.

 

זה מתחיל להתניע

"הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות, בלי הפסקות, כאן ועכשיו בין ההריסות. לקחת אותך איתי לתוך הצינורות" (מתוך "בתוך הצינורות")

 

תל אביב, סוף דצמבר 2004. חדר צבעוני בדירה רחבת ידיים בדרום תל אביב, עם מרצפות ישנות נהדרות. גבריאל מפיץ חום נעים, שמפוגג מראש את הזרות שבקשר הלא טבעי בין "מראיין" ל"מרואיין". ארבע שעות של התענגות משמש לילית, שהיא פי מיליון יותר נעימה אחרי הסערה. יש בו – בכל פגישותינו – רגישות יצירתית למילים. דוגמה אופיינית: חידוש שלו, שמנסה לפתור את בעיית הבחירה החופשית בפסוק "יצר לב האדם רע מנעוריו". "הבנתי", הוא מסביר, "שמהרגע שהאדם מתנער מאחריות, היצר הרע משתחרר".

מי שנחשף לגבריאל דרך שיריו – טקסטים, מנגינות, שירה ונגינה – מופתע לגלות את צדדיו המצחיקים ואת ההומור שזורם בו מבפנים לא פחות מהיגון. ועדיין, שני הצדדים נוגעים אחד בשני – למשל, באופן כזה: "הרבה לפני שהתחלנו להאמין, ככה אני מאמין, היינו קופים. כל מכוני הסרת השיער היו עושים הון בתקופה הזאת. (צוחק). לא שהשתנה משהו מבחינתי. כולם נשארו קופים. אני מאוד אוהב קופים. קופים בחליפות של ארמני, קופים עם טליתות, כולם קופים. מגולחים, אבל קופים. שבת אחת ביום קיץ לוהט טיפסתי על מגדל האופרה והסתכלתי על חוף הים. היו המונים על החוף, שהשתזפו. וקרה לי משהו מעניין: כל המושג הזה של אדם, בן אנוש, כל מה שמפריד אותנו מהחיות, הכול נעלם לי באותו רגע"…

תוך זמן קצר מרגע שהתחלנו לשוחח, העיד גבריאל: "זה מתחיל להתניע. כמו בהופעה. בהתחלה קר לך, ורק בשיר השלישי-רביעי משהו מתחיל לזרום… בכלל, ראיונות זה הטיפול הכי טוב שאני מכיר. כמו שאני משתמש במוזיקה כדי להגיע לרגשות, ככה בכתיבה על המוזיקה, אפשר להגיע לרגשות. וגם מגיעים לדברים מסוימים שהפסיכולוגיה המודרנית לא תמיד מצליחה להגיע אליהם לאנשים כמוני".

רק לאנשים כמוך? "

לאנשים כמוני, ואולי לאנשים שזה מדבר אליהם דרך צינורות אחרים".

אתה מוכן לדבר על הצינורות האלה?

(שתיקה גדולה). "לא". (שתיקה). "טוב, אני אנסה. הצינורות האלה? אני חייב להיות כן ולהגיד שאין בהם קשר ישיר – זה לא שעל ידי שמיעת שיר מסוים אני נרפא מכל המחלות שלי. זה לא עובד ככה. למוזיקה יש כוח מסוים, עד גבול מסוים. אבל כנראה שיותר קל לי לתקשר דרך מוזיקה. זה מבחינתי התרגום הנכון לכל מה שקורה מסביב. פיתחתי את הצינורות האלה במשך השנים, ובעזרתם התחברתי לבני אדם והצלחתי לתקשר, כמו אדם שסובל מתסמונת דאון, ובדבר מסוים מצליח לתקשר. בשבילי זה פשוט השתכלל לתוך שפה מסוימת".

 

"אתה רוצה ילד, אבל לא יודע מי יצא ממך"

"תוכל לרכך את זה בסאונד אחר כך?" (מתוך "ספוג")

 

שני הדיסקים של גבריאל, "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל", הוקלטו תוך כדי יצירתם. "אני נוהג להקליט בזמן אמת, מבלי לשכתב. וכמעט כל השירים בשני הדיסקים שלי הוקלטו מבלי לעבוד עליהם כמעט, רק על הלחנים. אני מכופף את המוזיקה לטובת הטקסט, כי מצאתי שהטקסט הרבה יותר חשוב לי. לא רציתי לפגוע בו, כי זה היה תיעוד ופחות חשובים לי המבנה והסדר והמשקל ושזה יזרום בצורה נעימה באוזן. כתבתי בזמן אמת, ברגעים הכי קשים, תוך כדי סבל. באותה תקופה הרגשתי שלא נשאר לי יותר מדי זמן לחיות, וכשפתאום אתה מכיר בזה, אתה ממהר לעשות כל מיני דברים שלא עשית לפני. לא התכוונתי להקליט תקליטים, זה לא היה בראש שלי. אני מטבעי שאנן, ואני יכול לגרור את הדברים ולמשוך אותם שנים, אבל הרגשתי שהזמן ממש קצר. והרגשתי שאני מתאר בשידור חי, בזמן אמת, איך אני מרגיש ומה עובר עלי תוך כדי שאני נכנס לאשפוז, יוצא מאשפוז, בין זה לזה. והרבה פעמים שומעים את זה בשיר, וגם אם לא שומעים, מבחינתי זה תיעוד, שתמיד אני יכול לחזור אליו".

אתה רוצה לחזור אליו? מעניין אותך להיות במקומות האיומים האלה?

"לא… אבל אף אחד לא מבטיח לי שאני לא אחזור, אז אני לא יכול להתעלם מזה. אני יכול לשקר לעצמי, אבל מאותו סולם שטיפסתי, אני עלול לרדת, ולהיתקל בו. אין מה לעשות" – הוא אומר בשקט מכמיר. "השלבים הראשונים זה הקטסטרופות האלה. אם אתקל בהן, מה אעשה? אין מה לעשות, אבל אני מקווה שלא אצטרך. וזהו. זה מה שחשוב לי באמת לעשות".

"שיר", אומר גבריאל, "מתחיל אצלי כמו כל רצון אחר שבזכותו יוצאת יצירה. אתה רוצה מאוד ילד – אבל אתה לא ממש יודע מי יצא ממך. אתה מאוד רוצה, אבל אתה רק יודע שאתה רוצה. מרגיש תחושה מסוימת. אבל אני מאוד מבולגן בעשייה שלי ומתעצל. אגב, אני נהנה מאוד גם ממוזיקה של אחרים".

איזה? "

יש כל כך הרבה" – הוא צוחק בביישנות. "בדיסק מסוים, שיר מספר 1, 3 ו-10. מהדיסק השני… קשה לי להגיד, כי אף פעם לא אהבתי נניח בלהקה מסוימת את כל מה שהם עשו. קשה לי למצוא שלמות גם במה שאני עושה. בדיעבד יש שירים שהייתי מוותר עליהם, או שהייתי משפר אותם".

וזה מתסכל אותך שהמוזיקה היא ככה, למרות שהיום היית עושה אותה אחרת?

"לפעמים זה מתסכל, אבל אז אני מבין שזה האגו מדבר. יש סכנה כשאתה מתעד את עצמך בזמן אמת, כי אתה עלול לכתוב מתוך רגשנות, למשל, ובאותו רגע זה נראה לך מדהים ואתה מרגיש שהצלחת להעביר משהו, אבל לפעמים במבחן של הזמן זה נראה פתטי. אתה חושף את עצמך בצורה מסוימת, אבל אתה גם יכול לשים את עצמך ללעג. חוץ מזה, פשטות צורמת לפעמים".

מה זאת אומרת?

"או שהאמת לפעמים מביכה".

"זו יוהרה להאמין באלוהים. ובאותה מידה, זו יוהרה לשלול את קיומו"

"זה הזמן, אלוהים, לדבר. זה הזמן, כי הזמן שלנו אוזל" (מתוך "אוקיינוס קפוא")

 

"כשהייתי ילד", מספר גבריאל, "שמעתי הרבה קלטות של כל מיני רבנים נואמים ומטיפים. זה נשאר, זה חדר אלי. עד היום לפעמים מעירים אותי בלילה כשאני נואם מתוך חלום. סיפרו לי שאני בוכה, מזיע, צוחק ומטיף בשפה ברורה. אין לי מושג מזה, אז אני רוצה שישימו עלי מיקרופון במיטה. אני רוצה לראות מה יוצא משם". בשלב הזה הוא מחקה בקול מזרחי-צווחני הטפות של מחזירים בתשובה: "'טעם החיים! קוקה קולה, זה טעם החיים?!'. אוי, זה היה מצחיק. 'מעיין התורה השופע', אבל זה גדול… אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלוהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו.

"לכל התקליטים שלי יש חוט מקשר – חיסרון, חלל עצום שנוצר במקום שבו הייתה אמורה להיות בשבילי אותה דמות, אותה השגחה עליונה. ואת אותו חלל עצום מילא הדמיון שלי בכל מה שאפשר, בכל מיני גני עדן וגיהינומים מפורקים והמון ציניות והמון כאב. צריך להבין את זה: נולדתי חילוני וההורים שלי חזרו בתשובה והפכתי דתי בעל כורחי וחזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה וחזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה והתחלנתי, ואני כבר לא שייך לשום מקום… ויש לי רומן ארוך עם עצם קיומה או אי קיומה של ההשגחה העליונה – בשני התקליטים, וגם באלג'יר והרבה לפני שחשבתי שזה יהפוך להיות מוזיקה או טקסט או דיאלוג עם קהל או עם עצמי. ואין כמעט שירי אהבה בתקליטים שלי, כולל בשיר 'אוקיינוס קפוא', שאני לא ממש מדבר בו על אהבה גדולה, אלא על מוות של אהבה – אבל מעבר לזה? זה הדיאלוג הזה ביני לבין אלוהים, ביני לבין עצמי בעצם".

הזכרת את הדמיון שלך, שמילא את החלל העצום.

"כן. נולדתי עם דמיון כל כך עשיר, שאני לא יודע מאיפה הוא הגיע. כשהוא איתך ולטובתך, הוא נותן לך עולמות שלמים. כשהוא לא איתך, או כשהוא איתך ולא לטובתך, אז הוא מעלה אותך לעליות ומוריד אותך לירידות. יש לזה חיסרון ויש לזה יתרון – זה יכול לקחת ממך את הכאב. יש כאלה שאומרים 'לא הייתי משנה שום דבר, הייתי רוצה להמשיך את החיים שלי בדיוק אותו דבר'. אבל אני? מה פתאום. בטח שהייתי משנה! הייתי מוכר את המוזיקה ואת הכול בשביל להרגיש יותר טוב".

באמת?

"כן, אבל רק בתקופות, ברגעים שבהם אתה ככה. עכשיו (קולו מתמתח באיטיות מתפנקת) אני יכול להתפלסף ולשחק אותה רומנטיקן שעושה הכול למען המוזיקה. אבל (קולו מאפיל ובולע את עצמו) כשיש לך בחילה וכואב לך הראש ואתה רוצה למות – זה לא ממש מעניין אותך. ואם יש משהו שהחזיק אותי בשנתיים האחרונות אם יצאתי מהסיפור שנקלעתי אליו – זה לא בזכות המוזיקה. זה היה בזכות סדרות טלוויזיה קיקיוניות ומחורבנות שהייתי רואה אל תוך הלילה, כי זאת הייתה הדרך היחידה בשבילי. לא רציתי לראות אף אחד בעולם. הייתי פשוט צופה בטלוויזיה ומעביר את הזמן. הייתי בהלם מוחלט כשניסיתי לתפוס גיטרה ושנאתי את הכלי הזה… לא רציתי לגעת בדבר הזה. כאילו מישהו שאב את החיות מהכול והכול היה דהוי… ואתה יודע שפעם זה הפיק צלילים אחרים… וזאת הייתה האכזבה הכי גדולה שלי: אז מה זאת המוזיקה? היא לא באמת? וכל השאלות על האמונה, יש ואין ויש ואין? זה ממש לא שינה כבר. אני חושב שכשאתה ניצב בחיים האלה מול הדברים הקשים באמת, אז שום דבר לא עובד".

 

"בשביל לגשת לנשמה של בן אדם, צריך פינצטה כל כך עדינה"

"כשהנער עוצם את העיניים, הוא רואה מחלה באופק" (מתוך "12 השנים היפות")

 

להיות יוצר זה סטטוס חסר יציבות מטבעו. השאלה היא אם עצם היותך יוצר לא מחמיר את מצבך הנפשי?

"לא. למדתי שמבנה הנפש שלי מאפשר לי אולי לקלוט מוזיקה בצורה יותר טובה, והוא גם רגיש יותר, אבל מצד שני, אני לא חושב שאני יותר רגיש ממישהו אחר".

אתה לא רגיש יותר מאנשים אחרים?

"אולי אני מאוד רגיש, אבל מתוך הרגישות הזאת, בלית ברירה נאלצתי להיות יותר אטום, או שהרגשות שלי התקהו. אבל ברור לי לחלוטין: מעולם לא השפלתי את עצמי בשביל שיהיה לי מספיק חומר למחשבה. אני נוהג ללעוג לשחקנים שבשביל להיכנס לדמות בסרט יושבים שבועיים מתחת לעץ ואוכלים רק תאנים והולכים לבקר באיזה מחלקה סגורה וחוזרים מלאי מחשבות ורעיונות – זה מצחיק אותי. אני רק מנסה לצאת מכל מיני דמויות בראש שלי ולא להיכנס לזה. אז לי לא הייתה לי יותר מדי ברירה, אלא לכתוב את כל הסיפור הזה".

איך?

"הדרך הכי טובה לשקף כאב זה לספר על מה שקורה תוך כדי תיאור של כל מה שאתה רואה מסביב: התקרה והחפצים והטלוויזיה בלי קול, ובדרך הזו מעבירים את תחושת הבדידות. אני מספר על החתול מתחת לרגליים שלי, ועל הכיסא ועל החלומות. אני מרגיש כמו מצלמה בלי בעלים שהלכה לאיבוד והיא מצלמת כל הזמן. כך שבעצם הנעלם הכי גדול זה אני בתוך החיים האלה. אני, שזה כל העולם, בעצם אף פעם לא נתקל בעצמי. אין לי שום יכולת לפגוש את עצמי פנים מול פנים. אז אני אוסף את כל החוויות מסביב ודרכן רואה את עצמי, ודרך עצמי צובע את העולם מסביב".

צבעי החידלון ברורים וחדים: "הרגשתי כאילו הנשמה ניתקה ממני, וכל מה שנשאר זה מין חבל טבור דקיק שחיבר אותי אליה בלי שום תפילה ותקווה. ואסור לבטוח בכדורים. לא הם יושיעו אותך. הם גלגלי עזר. אל תשכח את זה. אל תהפוך אותם לגלגלים האמיתיים שלך, כי אתה תישאר נכה באמת. הם יהפכו להיות גלגלים ענקיים, הם יהיו הכיסא היחיד שתוכל לסחוב עליו את עצמך, וכבר לא יהיו לך רגליים. הכול מתחיל מזה שאתה שם את מבטחך בכדורים. זאת הבעיה. שאתה מתחיל להתפלל אליהם, מבקש מהם את העזרה. הם הופכים להיות התפילין שלך והתהילים שלך והמזוזות שלך והצלבים שלך. כל מה שקושר אותך לכוח גדול ממך. וכרגיל, כמו כל סם, זה יאכזב אותך. במהירות שבה הוא הצליח להשפיע עליך, ככה הוא יאכזב אותך. כמו האקסטזי: הכוונות הן מאוד טובות – אור, אהבה ושמחה גדולה, אבל כשמגיעים אליה תוך חצי שעה, אז היא גם נגמרת במהירות כזו. בכלל, כל ההתמוטטות הנפשית שלי התחילה מנטילת אקסטזי אחד בגיל 22. חצי שנה אחר כך התפרקתי לחלוטין. אני זוכר את התהליך. העוצמה של האהבה העצומה שהייתי שרוי בתוכה, והתדהמה הזאת של לאן זה נעלם. שמעתי שאנשים שלקחו אקסטזי התחילו לרקוד. אני לקחתי ופשוט התיישבתי במקום והסתכלתי סביבי – על השמיים, הבניינים. הכול היה כל כך יפה ומדויק. וכשזה התחיל להתפוגג והבוקר עלה, פתאום ראיתי את כל הקילופים בקירות ואת כל הכיעור הגדול והייאוש הנוראי. ואז הבנתי שכל הסיפור של מאניה-דיפרסיה זה להגיע מהר מדי למה שנקרא אולי גץ מהשכינה, ורק לטעום מזה, והאכזבה העצומה שיש לך כשזה נעלם".

נשאר הייאוש: "שנתיים השמיים ריקים. הייתי בבור עמוק שאין בו חמצן ואין בו כלום. אין בו אפילו ריח. אין צלילים. אתה לא רואה כלום. מהגיטרה שהייתי נוגע בה בהתרגשות, נשאר רק עץ, שעליו מתוחים כאבלים של חשמל. אחי היה תופס את הגיטרה: 'תנגן! תנגן'! והייתי רק מחכה שכבר יעזוב אותי, כדי שאוכל ליפול על המיטה ולשכב ולהסתכל על התקרה. וזהו. אין מה לעשות. וזה רק מתגבר. שום כדור לא עזר ושום פסיכיאטר. חלקם ניסו, אבל בעזרת איזה כלים? בשביל לגשת לנשמה של בנאדם צריך פינצטה כל כך עדינה, והם באו עם טרקטור. הכדורים ניפחו אותי. כל מה שנשאר ממני זה אני עצמי, שצופה בעצמי מהצד ורואה איך אני נמוג".

את מיקום היצירה במשוואת הכאב, הוא מסביר כך: "זה לא שיצירה נובעת מכאב, כמו שכשמאוד כואב לך, אתה מרגיש צורך גדול יותר ליצור".

למה?

"מפני שאתה רוצה לעורר את תשומת הלב של האנשים סביבך למצב שלך".

כדי שיעזרו לך?

"כן. אולי בתת מודע, גם אם הם לא ממש יכולים לעזור לך. כשאתה מפסיק להאמין באלוהים, אז אתה נשען על בני אדם".

או על עצמך.

"או על עצמך, אבל כשאין לך את עצמך, נשארו רק בני אדם".

 

"באותו רגע הבנתי שאני כבר לא יכול להיות מהצד"

"הם יספידו אותך בשקט, ואתה תתרגש והדמעות ירטיבו את האדמה" (מתוך "תלמי אליהו")

 

למה תלמי אליהו, המושב שלך, הוא שם של שיר על הלוויה?

"אני חושב שתמיד כשדמיינתי את עצמי הולך לעולמי, כשדמיינתי מוות, דבר ראשון עלה לי בראש בית הקברות ליד המושב. זה מתקשר אצלי לצבע העצים והמצבות והדרך לשם. ולמה בחרתי לקרוא לשיר שמתאר מסע הלוויה דווקא בשם תלמי אליהו? כי נולדתי שם. מן הסתם במקום שבו אתה נולד, אתה רוצה להיקבר. אז רציתי לתת קרדיט למקום הזה (צוחק). שם גם מכירים אותי, וידברו עלי דברים טובים, ואני לעולם לא אומר לא לאיזו מחמאה טובה… השיר עצמו גם מכוון לאנשים מסוימים, שגם הם נולדו שם. ובאופן טבעי אתה פונה לעזרה אל אנשים שקרובים אליך. זאת לא הפעם הראשונה שהשתמשתי בשם של המושב בקונוטציות לא ממש סימפטיות. גם באלג'יר אנחנו שרים 'על חורבות תלמי אליהו'"…

כן, אבל גם על מקומות נוספים.

"לכאורה כן. בכל אופן, אני ממש לא תופס את תלמי אליהו כסוף או חורבן".

בתלמי אליהו גילה גבריאל את המוזיקה, אבל רק אחרי הציור: "מאז שאני זוכר את עצמי ציירתי. נראה לי שאני מצייר הרבה יותר טוב ממה שאני מלחין, מנגן או שר. עזבתי את הציור ומה שקשור אליו – צילום ופיסול – לטובת המוזיקה, גם בגלל הבדידות. אתה לבד מול הבד עם הדמיון שלך. וציירתי מתוך כאב".

מה ציירת?

"בעיקר פורטרטים, קריקטורות, אנשים מבוגרים, אנשים מכוערים, מהמציאות ומהדמיון".

ציירת את עצמך?

"כן, וגם קראתי המון ספרים – את רוב ההשפעה שלי שאבתי מהם. זה יכול להיות חסמב"ה ו'היהודי האחרון', והכול מעורבב".

ומאיפה המוזיקה הגיעה?

"בהתחלה לא נחשפתי אליה במיוחד. שמעתי מוזיקה בבית הכנסת במושב, שהמתפללים בו היו חבר'ה שחזרו בתשובה ויצרו סגנון ייחודי למקום הזה: סלט פירות של לחנים – 'לכה דודי' עם לחן של הביטלס. וזה היה מסביבי כל הזמן. כשהייתי ילד תופפתי על פחים, ובשלב מסוים ניגנתי באורגן, וזה מצא חן בעיני. בגיל 16-15 שמעתי גיטרה של חוזר בתשובה שהביאו למושב שלנו – הייתה לו פעם להקת רוק, והיום הוא עושה מוזיקת רוק חסידית. הוא ניגן מקצבים ואקורדים של רוק מחוץ לבית הסמוך, עם עוד אנשים ששתו איתו ויסקי או ערק. נדמה לי שזה היה במוצאי שמחת תורה. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שממש נחשפתי לזה. קפאתי במקום. אמרתי לעצמי: זהו! אני צריך לדעת לנגן על הדבר הזה! באותו רגע הבנתי שאני כבר לא יכול להיות מהצד. אני רוצה להיות עם הדבר הזה, ושאחרים יתרגשו ממני כמו שאני התרגשתי באותו רגע! זה היה מתסכל כי החזקתי את הגיטרה וניסיתי, ידעתי שאני רוצה להגיד משהו, ולא הצלחתי להגיד אותו.

בגיל 16 עזבתי את בית הספר. אמרתי למורה שלי שאני הולך להקים להקת רוק ולעבור לתל אביב. היא אמרה לי 'אוי ואבוי מה שיקרה לך'! האמת היא שממש לא התכוונתי לזה, אבל זה מה שקרה.

זה התחיל כשהפרידו אותי ואת אביב (גדג') בגיל 14, בגלל שפרצנו לאיזשהו מקום, וההורים שלנו לא נתנו לנו להיפגש יותר. ובזמן הזה אביב הקים עם מישהו מהאזור הרכב ביזארי לחלוטין, והם עשו הופעה במועדון במושב. התחבאתי בשיחים ושמעתי אותם מנגנים. התמלאתי בקנאה בעוצמה שעל הבמה, והרגשתי עצוב מזה שאני אפילו לא בקהל, אלא בתוך השיחים, ואביב הוא החבר שלי, אבל אנחנו לא חברים… באותה תקופה התחלתי לנגן על גיטרה קלאסית. ויום אחד, במקרה, אביב עבר ליד הבית שלי ושמע אותי, ונכנס, וחזרנו לדבר. וככה הצטרפתי להרכב הזה".

כיום, כששניכם יוצרים ביחד, ההיכרות העמוקה שלכם תורמת או מקשה?

"זה עוזר ומקשה באותה מידה, אבל עם השנים מצליחים להפריד. היו תקופות שפגענו אחד בשני, ככה שיש לנו את כל הסיבות שבעולם לא לעשות כלום ביחד, אבל כל זה התחיל משהו אחר. בעצם המוזיקה היא פועל יוצא של החברות שלנו, של הדרך שבה אנחנו משוחחים. ואולי זה לא קשור למוזיקה. אולי גם עצם זה שאתה חי, מקשה עליך ועוזר לך".

מה אתם עושים אם יש לכם ביקורת מקצועית שלילית אחד על השני?

"זה יכול לבאס, אבל לומדים לאהוב את המכלול ולקבל אותו. חוץ מזה, גם כשאנחנו יוצרים את המוזיקה שלנו לבד, עדיין אנחנו עושים אותה ביחד איכשהו (צוחק). כבר אי אפשר לדעת מה קודם למה ומה התחיל קודם ואיזה טקסט נכתב קודם, כי לפעמים יש שורות ומשפטים שאנחנו כבר לא יודעים מי כתב ומתי זה נכתב. האם אני כתבתי אותם ואחרי זה אלג'יר השתמשה בהם או שאביב כתב את זה, אבל השאלתי לו את המשפט, או שזה היה בכלל אח של אביב (שלום גד) שכתב את השיר ואת התקליט הרבה יותר קודם, כך שנהיה סלט כזה, ואני לא מסוגל להעביר על זה ביקורת, כי אולי זה בכלל טקסטים שלי"…

"לעלות על הבמה זה קרב מטורף"

"עכשיו לחייך, עכשיו לרקוד. זה הזמן לשמוח" (מתוך "כדור הרגעה בדבש")

 

איך זה להופיע עם אלג'יר?

"כיף לא נורמלי".

איך אתה מרגיש עם האהבה שאתה זוכה לה מהקהל? אתה מודע לכמויות העצומות האלה?

"כן. זה מחמיא, זה נעים, וזה גם מעורר כעס".

למה?

"בגדול אני רוצה להגיד 'איפה הייתם'"?

באותה מידה יכולים לענות לך "איפה אתה היית"?

"איפה אני הייתי"?!

הרי כל העניין זה שעכשיו אתה נגיש. וברגע שאתה נגיש…

"אני הייתי נגיש. אולי לא מספיק פעמים, אבל לפעמים אני ואביב היינו עומדים על במה רועדים ומנגנים את האש מתוך הלב שלנו, והיו שלושים אנשים בקהל. וגם כשאנשים העריכו את זה ואהבו, הם לא רצו להגיד או לא אמרו, כי זה לא היה נהיר ולא היה ברור אם שאר האנשים אוהבים את זה, אז שלא יצאו מטומטמים. כשהדיסק הראשון יצא, חוץ משלושה אנשים אף אחד לא הבין מה יש שם, מה הוא רצה בכלל. בכלל, אחת התגובות הכי מעליבות זה חוסר תגובה. עדיף שמישהו יקלל אותי ויגיד זה זבל – כי זאת התייחסות. הקשבת. אבל כשמישהו לא מגיב, וזה כאילו עבר לו דרך האוזן ויצא מהצד השני – אתה מרגיש ממש דביל ולא מובן, ועוד יותר בודד.

אבל דברים מתפתחים כל כך מהר. כשהתחלתי – וזה היה לעמוד על במה ולשיר רק שיר אחד – הייתי כל כך תשוש נפשית ופיזית. כי בעצם זה לא רק לעלות על הבמה, זה להיות שם, להרגיש, להצליח להוציא משהו. היום אני יכול ליהנות מזה, זה מאוד מחמיא, אבל התרגלתי ליצור גם מתוך התנגדות והרבה כעס. לעלות על הבמה זה קרב מטורף במערכה שלי מול הקהל. וכשאתה פתאום מקבל הרבה אהבה, אז באיזשהו מקום מישהו לקח ממך את הנשק (צוחק צחוק עצוב). ומה אני עושה עכשיו עם הכעס שלי ועם העצב? חוץ מזה, אני באמת אוהב אנשים. ואני תמיד אוהב לשמוע מה שקורה בהופעה. אפילו ניסיתי להרים את העיניים ולהסתכל בעיניים של האנשים. אני לא טוב בדברים האלה, כי אני לא 'רוני סופרסטאר'. הרבה פעמים בקהל יש עדיין אנשים שזקוקים לכל מיני דברים ממני. יש דמויות ברורות שאני רואה ואני יודע שהם יכולים לעשות משהו רע לעצמם… אנשים שמאושפזים כל פעם במקום אחר"…

הם יוצרים איתך קשר גם מחוץ להופעות?

"כן. זאת הבעיה. (מדבר בשקט עד שקשה לפענח)… מישהו שאומר שהוא רוצה להתאבד… איך אני יכול לעזור לו כשאני בקושי מחזיק את עצמי"?

היית רוצה להרחיב את קהל היעד שלך?

"בשביל להרחיב את קהל היעד, אתה צריך לפעמים לצמצם את עצמך – כדי להיות יותר קל לבליעה או קל לעיכול. אני לא ממש מסוגל לעשות את זה או רוצה לעשות את זה. אני לא יודע אם אני יכול להרחיב את המעגל שלי. לא יודע אם זה אפשרי, אבל אני חושב שזה קורה לבד באופן טבעי, לאט-לאט-לאט".

 

"גבריאל כבר לא מבטיח כלום"

"ילדה קטנה, נשקי לי את היד" (מתוך "כף הקלע")

 

בשבועות הקרובים ("בלי נדר, גבריאל כבר לא מבטיח כלום"), יוצאים להדפסה מחודשת, אחרי שאזלו, שני אלבומיו של בלחסן, "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל", בהפצת "התו השמיני". בימים אלה הוא גם מפיק לעצמו אלבום חדש ("בינתיים אני מפיק את עצמי. לא בגלל שאני מפיק כזה טוב, אלא מפני שאני כמו עכבר במעבדה ואני עושה כל מיני ניסיונות. כרגע אני עורך אותם על עצמי") ומגבש הרכב חדש ("כרגע בלי תאריך יעד להופעות"). חוץ מזה, הוא נמצא בעיצומן של ההקלטות של תקליטו השלישי. בקרוב ישתחררו לצד סינגל ראשון גם שני קליפים חדשים.

"בדיסק החדש יהיו המון אורחים ומשתתפים, והפעם לא כתבתי את כל המילים. חוץ מזה, נפתח בי משהו בתקליט הזה, השירה שלי השתנתה לטובה ויש בה משהו הרבה פחות מריר, עם תקווה ואופטימיות, גם אם הקול שלי חורק ומשתנק.

בכלל, יש לי שק מלא בקסטות ארבעה ערוצים שאביב ואני הקלטנו, ואפשר לעשות כל כך הרבה דברים… יש ימים שהם לא משהו, ויש ימים כאלה שפתאום אני… כאילו הייתי שמח לחיות 300 שנה, 400 שנה. ואז אני תופס את עצמי ואומר: וואללה, אני לא מאמין שעכשיו אני מאמין בעצמי, שפעם קיללת כל שעה שמישהו נתן לך במתנה ורצית למות כל שנייה – והרי אפשר ליהנות כל כך הרבה, ואפשר להשיג כל כך הרבה דברים ולהבין ולהתקדם…

אני יודע דבר אחד: אני מצטער על אלף ואחד דברים בחיים שלי, אבל יש דבר שאני לא אצטרך להצטער עליו. אני לא אצטרך להגיד לעצמי שהייתי שאנן ולא השקעתי מספיק מחשבה. אני סמוך ובטוח (צוחק) שעשיתי את כל המאמצים האפשריים בשביל לגלות משהו ולהבין".

יש מקום לאהבה בחיים שלך בין כל היצירה והדברים האחרים?

"בטח שיש מקום. השיר הכי טוב בעולם בסך הכול מתאר תחושה, רגע. וצריך להבין שאותו הרגע והתחושה ההיא זה לא השיר עצמו. השיר הוא דבר נפלא ואולי יכולים להעריך את היכולת שלו להעביר לנו את התחושה, אבל הדבר האמיתי שקורה שם, שקרה שם, שקיים – זה מה שקרה".

 

"שיר טוב הוא התפילה של מחר"

"לנוח, להניח את הרגליים השבורות, ולעצום את העיניים" (מתוך "בית חדש")

 

"השירים של היום", אומר גבריאל, "צריכים להיות התנ"ך של שנות האלפיים. זה כמו שתהילים הפך להיות ספר שירים. דוד נהנה לברוא מהכאבים שלו, לא מהיופי של היופי של היופי. יש שם כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה תחינה. בגלל זה אני חושב ששיר טוב הופך להיות התפילה של מחר. לכן צריך להתייחס לזה ברצינות".

גבריאל מתייחס ברצינות גם לטקס של אקו"ם, שנערך לפני כמה שבועות, ובו הוא זכה ביחד עם אביב גדג' בקטגוריית מחברי השנה: "בניגוד למה שחשבתי, היה יפה ומאוד התרגשתי".

למה?

"כל הטקס הזה הפך להיות דתי לגמרי ברגע שטיפסנו לבמה. היו שם אתי אנקרי ואהוד בנאי ועמיר בניון – כולם עם כיפות ועם שמלות… פתאום קלטתי שכל הפרסים וכל המוזיקה האמיתית שקורת בארץ היא מאוד מסוימת. והייתי גאה בבורא עולם והרגשתי כוח עצום. אני מאוד אוהב את אלה שקיבלו את הפרסים, מאריק איינשטיין ועד שם טוב לוי – שלא הכרתי, ופתאום שמעתי לחן מופלא וטקסט מופלא שיונתן גפן כתב לו, ויש בזה המון רגישות, ואהוד בנאי, ששר את 'ענה לי', ועמיר בניון שכשהוא שר, הייתי מאחורי הקלעים ובכיתי. התנדנדתי כמו בתפילה, עם כל ה'ניצחת איתי הכול' – הוא בנאדם מאוד רומנטי בסך הכול. ניצחת איתי הכול וניצחת(ה) איתי הכול זה מבחינתי אותו דבר בדיוק, הכול מתערבב. משם זה מתחיל ומשם זה נגמר. אני מאוד אוהב את האמנים האלה, ממש אחד-אחד, ואני שומע אותם בבית המון. בעיקר את עמיר בניון. הוא ליווה אותי ומלווה אותי ברגעים קשים. ברגעים המרוסקים, שבהם אתה מאבד את כל הגאווה, פתאום הבנתי כל מילה שלו. התחלתי לראות את התהליך שהוא עבר, וציטטתי ממנו על הקירות שלי – כשחזרתי לפני כמה שבועות לתלמי אליהו, מרוסק, רשמתי על הקירות עם טוש גדול: רבי נחמן, בניון ואביב (גדג') ויוסי בבליקי ואח שלי ועוד ציטוטים כמו 'כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל'. והרגשתי שזה שומר עלי. לנצח החיבור הכי מהיר שלי זה למוזיקה. אני לוחץ פליי, ובוףףף, אני נשאב. וכנראה בגלל זה אני עושה מוזיקה. כנראה שזה משם".

אפריל, 2005